— איננה, איפה שמת את המפתחות של מחסן הבית? — קולה של פאינה סטפנובנה קרע את השקט במטבח כמו סכין, חדה ובלתי מתפשרת. היא עמדה ליד הכיריים, עטופה בגלימת בית דהויה עם דוגמת פרחי מרגריטה, והחזיקה בכף עץ כאילו הייתה דאגה.
— איזה מפתחות? — איננה לא הרימה את עיניה מהפרוסות של המלפפון שעל קרש החיתוך והביטה בקצרה בלבד על חמותה. להב הסכין הבריק לרגע באור. — תמיד הם נמצאים במגירה ליד הכניסה.
— הם לא שם! בדקתי! — פאינה נקשה בכף על שפת הסיר, והמרק הרותח התז עליו על האריחים. — את משנה הכל לפי טעמך! זה הבית שלי, ואת מתנהגת כאילו את בעלת הבית!
איננה הניחה את הסכין על קרש החיתוך באיטיות. עיניה הצטמצמו, שפתיה לחוצות. בתערובת של זעם וחוסר אמונה, היא פנתה אל פאינה, כל תנועה נראתה כאילו היא על במה.
— סליחה, מה אמרת? — קולה רעד מהזעם, לא מהפחד. — הבית שלך? מאז מתי, פאינה סטפנובנה?
פאינה התיישרה, סנטר מורם, שערה האפור אסוף בקוקו קשוח, ספריי השיער זרח כאילו היה מתכת תחת אור המטבח.
— מאז היום שבו עברתי לכאן, איננוצקה! — היא הצביעה על הסלון. — שילמתי על החתונה, הבאתי את הרהיטים, תליתי את הווילונות! את חושבת שזה קרה מעצמו?
איננה עשתה צעד קדימה, ידיה על ירכיה. שיערה הקשתי החום נשמטו חופשי מסביב לפניה האדומה.
— באמת? שילמת על החתונה? אנחנו שילמנו את המשכנתא במשך שלוש שנים! והרהיטים? הדוד גרישה וזינה הביאו אותם, כי את לא יכולת לשאת!
ברגע זה הדלת נפתחה. מישה נכנס למטבח, צעדי רגליו הכבדים מהדהדים על הפרקט כתופים לפני קרב. הוא הוריד את המעיל הרטוב, מבטו עייף אך ערני.
— מה כל הצעקות האלה בבוקר? — הוא גמגם, והניח את מפתחות הרכב על השולחן.
— מישה, תגיד לאשתך שלא תמציא סיפורים! — פאינה פנתה אליו, קולה רך אך עדיין מלא האשמות. — היא מערערת את חיי, אך תמיד רק בשבילכם נלחמתי!
— אמא, על מה את מדברת בכלל? — מישה קימט את מצחו, מבטו נדנד בין אמו לאשתו.
איננה הצביעה על פאינה, קולה חד כחץ:
— היא אמרה שזה הבית שלה! שמעת? אנחנו גרים כאן כבר שבע שנים, משלמים את המשכנתא, והיא מתנהגת כאילו היא הבעלים!
מישה נותר בהלם. ידו, שהייתה מועדת לקחת כוס, נותרה באוויר. לאט פנה לאמו:
— אמא, באמת אמרת את זה?
פאינה קפלה את זרועותיה, חיוך מזלזל על שפתיה:
— מה, זה לא נכון? לו לא אני, עדיין הייתם בשכירות סטודנטיאלית! אני שמתי כאן את כל האנרגיה שלי, את כל המאמץ שלי — ועכשיו אתם חסרי תודה?
איננה צחקה בציניות, האוויר נדמה היה נשרף:
— המאמץ שלך? הגעת לכאן רק לפני שלוש שנים, אחרי שהדוד גרישה הוציא אתכם מהכפר! וכל זה רק כי הבית שלכם נמכר והכסף נעלם!
— אל תעזי! — פאינה עשתה צעד לעבר איננה, עיניה נצצו. — אל תספרי לי על כסף! אני השקיעתי בכם!
הוויכוח התלקח כמו אש על עץ יבש. מישה ניסה להתערב:
— מספיק! תירגעו! אמא, למה אמרת את זה? זה הבית שלנו, את יודעת את זה!
אך פאינה לא הקשיבה. קולה רעד מגאווה פגועה:
— שלנו עם איננה? ואני אף אחד? גידלתי אותך, מישה, לא סגרתי עין בלילה, ועכשיו אתם דוחים אותי?
איננה הרימה ידיים:
— מי דוחה אותך? את המצאת את הכל בעצמך!
שנים של סכסוכים לא פתורים שכנו ביניהם. איננה ומישה, זוג צעיר ממוצא פשוט, נלחמו קשה כדי לזכות בדירתם. פאינה, רודנית ושולטת, ראתה את עצמה כמלכת הבית, בעוד איננה ומישה נתפסו בין אהבה לכבוד.
לבסוף איננה צעדה צעד אחורה, קולה רגוע אך נחרץ:
— אני לא אעצור אותך, פאינה סטפנובנה. רוצה לשלוט — בבקשה. אבל לא בבית שלנו.
— בבית שלך? — פאינה הביטה בזעם, אך קרן של ספק הופיעה.
— אמא, תפסיקי! — מישה דפק באגרוף על השולחן. — זה לא הוגן! איננה לא עבדה פחות ממני!
פאינה שתקה, מבטה נעוץ בחלון, האור האפור נפל על פניה. היא מלמלה:
— חסרי תודה…
איננה נשמה עמוק, קולה ברור:
— מישה, אני לא יכולה יותר כך. או שהיא מכירה בכך שזה הבית שלנו, או שאני לא יודעת איך להמשיך.
מישה הניח בעדינות את ידו על כתפה:
— אני בוחר בך. כבר מזמן. פשוט לא ידעתי איך לעצור את אמא.
איננה חייכה בחלש, חיוך של הקלה, לא של ניצחון. הם עמדו בשקט, עד שהדלת למטה נטרקה.
פאינה ישבה, ידיה מסביב לכוס המרק החם, אצבעותיה כבר לא היו מכווצות. מבטה בכוס המרק, החלה להבין שמושליות אינה אהבה.
שעה לאחר מכן גרישה וזינה נכנסו, פשוטים אך חכמים כעצים עתיקים. גרישה השליך את שקית תפוחי האדמה על השולחן:
— נו, פאיה, שוב נלחמת?
פאינה הרימה עיניים, קולה שקט יותר:
— זה… קשה.
— את רגילה לשלוט בכל. אבל הם כבר לא ילדים. הראי שאת אם, לא שליטה. — גרישה נקע בסיגריה על השולחן, מבלי לעשן אותה.
זינה הניחה את ידה על כתפה של פאינה:
— הם לא ישכחו אותך. אבל תני להם לחיות.
כשהם מישה ואיננה חזרו, המטבח היה שקט, המרק עדיין התאדה. פאינה ישבה שם, לא יותר כמלכה, אלא כאישה שלמדה לשחרר. הכפות צלצלנה, צחוק קל מילא את החדר, ומחוץ החל השמיים להתבהר אחרי הסערה.
