— קירוצ׳קה! יקירתי! — טטיאנה וסילייבנה מחאה כפיים והסיטה את מבטה מהשניים שנשאו ספה במסדרון. — אל תדאגי! אנחנו רק מסדרים קצת את הבית. באמת, רק קצת.
— לסדר? — קירה חייכה, אבל בחיוך הזה נשמעה רחש זכוכית נשברת. — זה לא “סדר”. זה אתר בנייה. מזוודות במסדרון, הדברים שלי מפוזרים בכל מקום. ונראה שאת כאן מי שמנהלת.
— קירה, למה מיד ככה… — יורא גירד את עורפו, מבולבל. — אצל אמא ואבא… ובכן, יש כרגע כמה… קשיים. היא תישאר איתנו קצת.
— “קצת”? — קירה התקרבה. — יום אחד? שבוע? או שאומר ישר “כל עוד את נושמת” — ואז נחסוך את הדרמה.
— אה, אל תתרגזי! — טטיאנה וסילייבנה נשפה נשיפה דרמטית. — טוב, חודש אחד. אולי חודשיים. שלושה הכי הרבה. יש מקום מספיק. אני מסודרת מאוד.
— מסודרת לגמרי?! — קירה הרימה את התיק שכבר עמד לרגליה. — חשבת בכלל לשאול אותי? או שאני סתם חפץ בלי קול?
— קירה, לאן אני אלך אחרת? — טטיאנה וסילייבנה החזיקה את ידה על הלב, כאילו עומדת להתעלף. — שאישן בתחנת אוטובוס?
— זו אמא שלי! — יורא קמט את מצחו. — את לא רוצה שאחד מבני המשפחה יישאר בלי קורת גג, נכון?
— ואני לא רוצה שיפעילו עלי עובדות מוגמרות, — אמרה קירה בשקט אך בנחישות. — אני לא רוצה להיכנס לדירה שלי ולגלות שאף אחד לא שאל אותי דבר.
אף אחד לא הקשיב לה.
המעבירים סידרו את הארון לפי הוראותיה של טטיאנה וסילייבנה, כאילו הדירה כבר נלקחה. יורא הנהן. האם שלטה.
וקירה עמדה שם, מיותרת בדירה שלה עצמה.
היא הסתובבה, נכנסה לחדר השינה וסגרה את הדלת ברעש — ולרגע הכל השתתק.
שלושת הימים הראשונים קירה סבלה הכל. חזרה מאוחר, הדירה נוצצה וריחתה של לימון זול. הספה הייתה במקום אחר, הכורסה נעלמה.
ביום הרביעי נעלם הספל האהוב עליה — הכחול, שקנתה אחרי הלימודים. במקום עמד ספל לבן ומשעמם.
— טטיאנה וסילייבנה, הספל שלי? — שאלה קירה בערב.
— אה, הכחול? — הסבתא גנחה ביד. — הוא כבר היה מקולקל. קניתי לך משהו בסגנון. היית צריכה לשמוח.
— זרקתם אותו? — קירה הביט בה בחוסר אמון. בדיחה? השפלה?
אבל הסבתא כבר פנתה ליורא:
— יורא, בני, למה אתה אוכל כל כך מעט? הכנתי לך ארוחה מסודרת!
ביום השביעי נעלם האגרטל, המתנה האחרונה מאמה. קירה מצאה אותו בפח. שבור.
— זו הייתה מתנת אמא… — היא לחשה.
— אה, תפסיקי להתלונן! — גיחכה טטיאנה וסילייבנה. — קניתי חדש. מודרני. מ-“לנטה”.
ביום העשירי קירה הבינה: דוחפים אותה החוצה. בזהירות. תחת מסווה של דאגה.
לילה אחד חזרה הביתה. כאוס במשרד, דדליין. בקושי הסירה את נעליה, קולה של הסבתא נשמע מהמטבח:
— שוב מאוחר! יורא יושב רעב כמו יתום!
— הזהרתי, — אמרה קירה עייפה. — דדליין.
— בזמני נשים היו בבית בשש! היום רק שאיפות… — טטיאנה וסילייבנה צקצקה בלשון.
קירה חלפה בשקט. שבוע אחרי שבוע, הדירה הפכה לשדה קרב, ללא יריות, אך עם אובדן.
יום אחד בבוקר קירה פתחה את הארון — והקפאה. השמלה הכחולה האהובה עליה נעלמה. בשקית האשפה.
— את/ה רציני? — קולה רעד.
— רואה, — טטיאנה וסילייבנה לא הסתובבה. — את צריכה להיראות יותר רצינית.
— אני מחליטה איך אני נראית.
יורא ישב ליד השולחן, פסיבי.
— היום אתן עוזבות, — אמרה קירה בסוף. — אינכן נחוצות יותר.
היא סגרה את הדלת. בפעם הראשונה מזה חודשים נשמה באמת חופשי. הדירה שקטה. שלה. פרטית.
יומיים לאחר מכן, יורא התקשר:
— קירה… אולי… ננסה שוב?
— הבית הזה שלי, — היא אמרה ברוך. — כבר לא שלנו.
בשבת הוא אסף את הקופסאות. כמעט ולא דיברו. כשהדלת נסגרה, קירה נשמה נשימה עמוקה.
היא פתחה את החלון. רוח קרה נחתה על פניה.
ברגע הזה היא ידעה: בדירה הזו עכשיו גרה רק אישה אחת. ואיש לא יפריע לעולם שלה שוב.
קירה חייכה. אמיתי. חופשית.
