חמותי הביאה את כל המשפחה המורחבת לבית הכפרי שלי ואמרה להם שהם יכולים לקחת כמה שהם רוצים מהשימורים שהכנתי לחורף. אבל החלוקה הגדולה הסתיימה ברגע שהגעתי.
— אולגה, שלום! מכרתם את הבית הכפרי או שפשוט נטשתם אותו? — שאלה אותי השכנה שלי, נדז’דה מיכאילובנה, בקולה התקיף הרגיל.
באותו רגע הייתי בחנות חומרי בניין ובחרתי צינור השקיה חדש לגינה.
— למה את שואלת? אני ופאשה בעיר.
מהצד השני של הטלפון נשמע צחוק קצר.
— כי חמותך הפכה את המחסן שלכם לחנות מזון בחינם. כולם מוציאים קופסאות מלאות בצנצנות למכוניות, והיא מחלקת הוראות כאילו היא מנהלת עסק: “תיזהרו עם פטריות היער! אלה ליום ההולדת של הדוד גנה!”
החזרתי לאט את הצינור למדף.
בעלי פאשה מיד שם לב שמשהו לא בסדר.
— מה קרה?
נאנחתי.
— המפתח שנתת לאמא שלך כדי שתשקה את המלפפונים כנראה פותח הרבה יותר מהחממה… הוא פותח גם את המחסן שלי. אנחנו נוסעים עכשיו.
בדרך כלל הנסיעה לבית הכפרי ארכה חצי שעה.
הפעם הגענו תוך עשרים דקות.
השער היה פתוח לרווחה.
ברגע שנכנסנו לחצר הבנו שהשכנה לא הגזימה.
במרפסת הייתה ממש חגיגה משפחתית. על מפת התחרה האהובה עליי היו מונחים נקניקים, גבינות, לחם וצנצנת פתוחה של ריבת תותים ביתית שהכנתי בעצמי.
באותו זמן בני המשפחה יצאו ונכנסו מהמחסן עם קופסאות מלאות בשימורים שלי.
חמותי ישבה בראש השולחן בגאווה, כאילו כל המקום שייך לה.
— תיזהרו עם הפטריות! — היא קראה. — ותיקחו עוד שתי צנצנות של לצ’ו!
אחיו הגדול של פאשה הוציא ארגז כבד עם עגבניות מוחמצות.
אשתו עטפה בזהירות את הצנצנות במגבות.
אחותו של פאשה מילאה תיק גדול במוצרים הביתיים שלי.
— אה, סוף סוף בעלי הבית הגיעו, — היא אמרה בחיוך מאולץ.
שילבתי את זרועותיי בשקט.
— לא ידעתי שהשקיית מלפפונים הפכה לאירוע משפחתי.
חמותי רק משכה בכתפיה.
— אל תעשי מזה עניין. יש מספיק לכולם. משפחה צריכה לחלוק.
אחותו של פאשה גלגלה עיניים.
— אולגה, הירקות הרי גדלים לבד. את תכיני עוד.
חייכתי בשלווה.
— באמת? העגבניות נקשרות לבד? הן מגינות על עצמן ממחלות? הן נקטפות ונכנסות לצנצנות לבד?
אף אחד לא ענה.
— מאחורי כל צנצנת יש חודשים של עבודה. לקום מוקדם, לטפל בגינה, לעשב, להשקות, לקטוף ולבשל במשך שעות. שום דבר מזה לא קורה מעצמו.
אבל גיסתי לא ויתרה.
— את באמת קמצנית. בשביל כמה צנצנות את עושה דרמה?
הנדתי בראשי.
— זה לא עניין של הצנצנות. זה עניין של כבוד. לא לוקחים דברים של אנשים אחרים בלי לבקש רשות.
פתאום השתררה דממה מוחלטת בחצר.
ואז פאשה צעד קדימה.
קולו היה רגוע, אבל חד וברור.
— כולם מחזירים עכשיו את כל מה שלקחו למחסן.
חמותי קמה בכעס.
— אני אמא שלך! אתה לא מדבר אליי ככה!
פאשה הביט בה ישר בעיניים.
— דווקא בגלל שאת אמא שלי, היית צריכה לדעת טוב יותר. נתתי לך את המפתח כדי שתשקי את המלפפונים שלנו, לא כדי שתזמיני את כל המשפחה ותפני את המחסן שלנו.
אף אחד לא אמר מילה.
האווירה השמחה נעלמה באותו רגע.
כולם הבינו שזה כבר לא היה מפגש משפחתי רגיל.
ההמשך בתגובה הראשונה…
