איגור שכב על הספה, רגל אחת משולבת ברפיון על המשענת, ומחליף בערוצים בטלוויזיה עם הבעת שעמום. על הרצפה סביבו פזורים פחיות בירה ריקות, באוויר נישאה ריח חמצמץ וכבד — שאריות המסיבה של אתמול. הוא נראה כמו מישהו שכבר חוגג מראש.
נדיה כרעה על ברכיה בחדר השינה ליד המזוודה הפתוחה, וקיפלה את בגדיה בשקט ובאופן מתודי. ידיה לא רעדו. היא הופתעה מהשלווה הפנימית שלה. בפנים הכל כאב, אבל הכאב כבר לא משתק אותה — להפך, הוא החדיר את החושים שלה.
— איגור, הדירה הזו שייכת גם לי — היא אמרה בשקט, תוך שהיא דוחפת סוודר לתוך התיק. — שילמנו את המשכנתא יחד במשך חמש שנים.
— התשלומים ירדו מהחשבון שלי — הוא ניד בראשו ברשלנות, מבלי להרים את עיניו מהמסך. — מה ששלחת היה להוצאות הבית. העורך דין אמר בפירוש: על הנייר אין לך כלום. מחר בית המשפט יאשר זאת. עד הערב — תיעלמי. ז’נה לא אוהבת כאוס במעבר דירה.
דלת הכניסה נפתחה ברעש חזק. לריסה סרגייבנה, חמותה, נכנסה חמושה בסרט מדידה ומחברת.
— איזה חצי חושך! — היא קימטעה את המצח, כבר מטפלת בחלון. — צריך כאן וילונות רומאיים, בצבע בז’. ז’נוצ’קה אוהבת בז’. כל הגרגרים האלו אפשר להשליך לפח.
נדיה התיישרה. היא הסתכלה עליהם: בעלה, שגרד את בטנו ברפיון, והחמות, שכבר תכננה בראש טפט חדש על הקירות. ברגע הזה נעלמה ממנה ההזדהות העצמית. במקומה הופיעה קרירות וסדר.
— בסדר. אני אארוז את הדברים שלי.
קול הרוכסן חתך את האוויר חד כחרב.
למחרת, מחוץ לבית המשפט ירד גשם קל. איגור יצא מהבניין עם חיוך רחב, כאילו סגר את עסקת חייו. לצידו, ז’נה פסעה במעיל פרווה חדש וקצר — זה שנרכש בכרטיס האשראי של נדיה בזמן שהאישה ישנה.
— אז, אקסית? — איגור חסם את דרכה. — הדירה שלי. מתנת אמא שלי, עוד לפני הנישואין. גם הרכב שלי. ההלוואות שלך. השופט אמר שאת זו שלקחת את ההלוואות.
— אמרת שזה השקעה משותפת — נדיה הביטה בו ברוגע. — שהחברה תגדל.
— אמרתי הרבה דברים. העסק נכשל. החיים כאלה. עכשיו תעופי.
ז’נה צחקה לעג.
— איגור, בוא. אל תבזבז זמן להתווכח עם מפסידים.
ה-SUV השחור נסע. נדיה חיכתה עד שהוא נעלם בפנייה, ואז הוציאה את הטלפון שלה.
— אדוארד ויקטורוביץ’? ההחלטה יצאה. הוא מרוצה.
— מצוין — הגיעה התשובה. — בהחלטה נכתב שהכסף נחשב להוצאה משפחתית. זה קריטי. אנחנו מתחילים בהליך הפלילי.
חיוך כמעט בלתי נראה עבר על פניה של נדיה.
אותו ערב, בדירתו של איגור נשמעה מוזיקה. לריסה פקחה שמפניה, ז’נה דרשה העברה נוספת.
— חמישים אלף לקוסמטיקאית, מותק — היא לחשה.
איגור נכנס לאפליקציית הבנק. על המסך נדלקה הודעה אדומה: חשבון נחסם.
— מה זה…?
ניסה כרטיס אחר. אותה הודעה.
לריסה גם הסתכלה על הטלפון שלה.
— איגור… גם הגישה שלי מוגבלת.
באותו רגע, הפעמון צלצל ארוך ודרמטי.
לא עמד ליד הדלת שליח, אלא שני חקורים ואדוארד ויקטורוביץ’.
— איגור ולרייביץ’ סמירנוב? אתה עצור.
— מה?! ניצחתי בתביעה!
— האזרחית — ענה עורך הדין שלו ברוגע. — עכשיו מדובר בהונאה בסדר גודל גבוה. גישה בלתי מורשית. זיוף מסמכים.
הכל התגלה: כניסות ליליות לטלפון של נדיה באמצעות טביעת האצבע שלה, ההלוואות של שלושה מיליון, העברות לחשבונות אישיים שלו, חתימה אלקטרונית מזויפת להעברת הרכב. לריסה הופיעה כעדה בהסכמים מזויפים.
— חיכינו עד שהסכום יגיע לגבול הפלילי — ציין החוקר בקור רוח.
ברכיו של איגור רעדו.
מול הניידת התחנן:
— נדיה! אחזיר הכל! גם את הדירה!
— כבר לא את זו שמחליטה — היא השיבה בשקט. — הדירה הוחרמה. הרכב מהווה ראיה. וההלוואות הן עכשיו החוב שלך בתיק הפלילי.
הדלת נסגרה.
שש שנים חלפו.
מועדון הפרטי “ורדים לבנים” היה מואר באור. חגגו מיזוג של שתי חברות גדולות. החנייה מלאה ברכבים יוקרתיים, באוויר נישאו ריחות בושם ואורן.
נדיה יצאה למרפסת בשמלת ערב אלגנטית כחולה-כהה. זקופה, עם מבט רגוע. המניות שהורישה מאביה הושקעו בחכמה, ובשנים שאחרי הגירושין היא בנתה את שמה בעולם העסקי.
— שמפניה, גברת? — שאל קול צרוד.
המלצר עמד מולה, ראשו מוטה. רגע לאחר מכן הרים מבטו.
זה היה איגור.
פניו שקועות, שיערו מפוספס בשיבה, יציבתו שבורה. הכוס רעדה בידו.
— נדיה…?
היא זיהתה אותו, אך על פניה לא ניכר שמחה או שנאה.
— תודה, לא תודה — היא אמרה בשקט. — ואל תהסס להחליף את הכוס הזו. יש עליה כתם.
לידה עמד גבר גבוה עם מבט חביב.
— את מרגישה קרה? — שאל, כשהשליך את הז’קט שלו על כתפיה.
— לא. יש לי את כל מה שאני צריכה.
צוחקים, חזרו לחדר.
איגור נשאר במרפסת. שמע את המוזיקה, את הצחוק, את התוססות החיים — את החיים שהוא איבד בגלל תאוות הבצע שלו.
— היי! האורחים מחכים! — קרא מנהל האירוע.
איגור רעד, השפיל את ראשו וחזר במהרה לעבודתו.
הדלת צלצול באותו ערב שינה את חייו באמת. אך העונש האמיתי לא היה בכלא.
היה ברגע שבו הבין: נדיה לא חיפשה נקמה.
פשוט הפכה למאושרת בלעדיו.
