ורה לחצה על הפעמון. מאחורי הדלת נשמעו צעדים כבדים, אך אף אחד לא יצא. היא התנדנדה מרגל לרגל, מרגישה את משקל התיק, מלא בצנצנות של לֶצ’ו ביתי ובגרביים סרוגות של אמה, שדחפו את כתפיה מטה.
לבסוף המנעול לחך. הדלת נפתחה רק במקצת, משאירה קרן אור דקה ומפיצה ריח זר – מתוק, חודר, שהסתיר את הריח המוכר של הבית מעץ.
אנדריי עמד שם, רק עם מכנסי ספורט, בלי חולצה. בידו החזיק תפוח שהוא ניגס ממנו.
— אה, חזרת — אמר אדיש, מבלי לאפשר לה להיכנס.
— אנדריוש… למה נעלת? ולמה המנעול שונה? — קול וורה רעד. היא ניסתה לחייך, למרות שליבה נשבר. — תן לי להיכנס, קר לי.
— בשבילך אין כאן מקום יותר, וֶר — ניסה לגרוס את התפוח בין שיניו. — עכשיו גרים כאן אנשים אחרים.
אישה חלפה ברקע, בחלוק בית. וורה זיהתה מיד את הבגד — אנדריי נתן לה אותו לראש השנה האחרון. על האישה הזאת הוא ישב כל כך צמוד שהתפרים צרחו.
— יקירי, מי שם? — קראה האישה הצעירה בטון סנוביסטי. — קר!
— אנדריוש… מי זאת? — וורה הרגישה גוש בגרונה. — למה היא לובשת את הבגדים שלי?
אנדריי נשף, כמו שמבוגרים עושים כשמנסים להסביר לילד “אמת פשוטה”. אחר כך יצא למרפסת וסגר את הדלת מאחוריו. החום נעלם מיד.
— תקשיבי, בלי סצנות. קריסטינה ואני אוהבים אחד את השנייה. ואת… טוב, זו אשמתך. משעממת, וֶר. שקועה בסירים שלך.
— מה הקשר לסירים? — קולה רעד. — זה הבית שלי! שלי, של ההורים שלי!
— היה שלך — גירד את בטנו באדישות. — את זוכרת את הסמכות המלאה לגבי קו הגז? כדי שלא תצטרכי לרוץ למשרדים.
וורה זכרה: נוטריון, משרד חנוק, קולו הרך: “חתמי, יקירתי, אני מטפל בכל בעצמי.”
— ואז?
— מכרתי את הבית. לחברי. חוקית, עכשיו אני הבעלים היחיד. קריסטינה רשומה, אותך הסרתי.
וורה הרגישה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה. השמיים נראו פתאום כבדים, אפורים ונמוכים.
— לא היית צריך… זה היה ירושת סבתא שלי… אנדריי, התחלנו כאן יחד…
— תודה שקיבלת אותי — עיוות את פניו. — אבל עכשיו המצב שונה. צאי החוצה. הדברים שלך בשקיות במוסך.
וורה בלעה בכבדות. — אני לא יכולה ללכת לאמא… היא חולה…
— הבעיה שלך. סיום הפגישה.
הוא הסתובב. הדלת נטרקה. הקליק חתך את לב וורה כמו סכין.
היא עמדה במרפסת, מביטה דרך חלון המטבח על אנדריי וקריסטינה צוחקים. קריסטינה שותה מכוס האהובה על וורה, גדולה, עם קיפוד מצויר. וורה לא יכלה לשאת זאת. בשקט הלכה למוסך, לקחה רק את הנחוץ. מונית לקחה אותה לעיר, והיא מחקה את המספר שלו מהטלפון. בראש שלה שורר שקט מדאיג.
בשבוע הראשון וורה בילה בחדר המתנה בתחנת הרכבת. ביום חיפשה עבודה, בלילה ספה קשה, מריחה כלור. הכסף היה מועט — אנדריי גם רוקן את החשבון המשותף.
ואז ניצוץ של תקווה: בתור במאפייה, אישה פנתה אליה, מתלוננת על בית האבות.
— אני יכולה לבשל מרק. ולעוגות חמות. להכין תפריטים דיאטטיים — הציעה וורה.
האישה הסתכלה עליה. — תעודת בריאות?
— כן, חדשה.
— טוב, שעה ניסיון.
בית האבות “יער האורנים” היה קשוח, מבודד, מופרע רק מרשרוש אורניי המאות שנים. הבעלים, קונסטנטין גאורגייביץ’, היה פרפקציוניסט.
וורה בישלה, ידיה פעלו באינסטינקט. ארבעים דקות מאוחר יותר הוצב לפניו קערת מרק זהוב עם פרוסות גזר דקות ואטריות ביתיות. הוא טעם, קפא, הביט בה באמת בפעם הראשונה.
— הטעם השני לא מכסה את הראשון — קבע. — בדיוק נכון. האטריות לא מבושלות יתר על המידה. אושרה. תקופת ניסיון חודש. מגורים בבניין הצוות.
וורה שקעה בעבודה, בישלה, ארגנה, לקחה אחריות. שישה חודשים מאוחר יותר היא הרכיבה תפריטים לאורחים, התווכחה עם ספקים, ארגנה הכל. הזעם הקר שלה הפך לשריון.
— וורה ניקולייבנה — קרא יום אחד קונסטנטין — אנו מתרחבים. מסעדה חדשה. אני צריך מנהלת שאוכל לבטוח בה. תצליחי?
— אני אצליח. בתנאי אחד.
— איזה?
— אני בוחרת את הקבלנים ובודקת כל הצעת מחיר בעצמי.
— סוכם.
שנה לאחר מכן וורה ישבה במשרד שלה, מביטה ביער האורנים, עם בקשות מחברות בנייה על השולחן. הדלת נפתחה. אנדריי נכנס, מחייך רחב, אך עייף ומקומט.
— שלום! — התחיל. — החברה שלנו מציעה…
הוא עצר. וורה הסתובבה בכיסא, השמש סינוורה אותו. הוא הכיר אותה. והחיוך שלו נעלם. התיק נפל מידיו, הדפים התעופפו לרצפה.
— וורה? — התנשף.
— שלום, אנדריי ויקטורוביץ’ — השיבה קרה. — הרימי את הדפים. את עושה בלגן.
הוא התמוטט על הכיסא, חיוור וחסר אונים.
— ורקה… בלתי יאומן… עלית, הא? — ניסה חיוך מזויף. — חתמי את הצעת המחיר, אחוזים… קריסטינה טרפה הכל!
— צבע זול, לינוליאום במקום פרקט… — קטעה אותו. — אתה לעולם לא משתנה. רמאי.
— בוא! רוצה שאוציא את קריסטינה? תחזור אלי!
— מעולם לא ראית מי אני. אני שרדתי, אנדריי. לא בגלל שלקחת לי את הבית, אלא כי התעלמת ממני.
היא לחצה על הפעמון. שני מאבטחים הוציאו אותו החוצה. קטן, נרפה, נראה מתי ליד האורנים הענקיים.
וורה חייכה. בפעם הראשונה בהירה וקלילה. היא לקחה את הטלפון: “מגיע בקרוב, אמא. גם קונסטנטין גאורגייביץ’ רוצה לטעום את המטעמים שלך.”
היא זרקה את הצעת המחיר לפח. כמו העבר: נגמר.
