האוטובוס הצהוב PAZ השתעל ושחרר ענן עבה של עשן שחור, ולאחר מכן המשיך לאט ליד התחנה מבלי לפתוח את הדלתות. וירה הביטה אחריו לרגע נוסף, ואז הורידה את ידה באי-כוח. שקית הקניות — שבתוכה הייתה רק חבילת פסטה, שקית חלב ולחם — דחקה עמוק בכתפה.
הרוח נשבה ברחובות הריקים של אזור התעשייה. בין הבטון, הגדרות החלודות והמבנים המרוחקים של המפעלים, האוויר נראה קר יותר מכל מקום אחר בעיר.
— אמא… קר לי — אמר בקול חלש טימושה בן השש.
שיניו של הילד רעדו זו בזו. המעיל, שנקנה לו לפני שנתיים, כבר קצר בשרוולים. פרקיו אדומים וסדוקים מהקור.
וירה כרעה מולו וניסתה למשוך את הבד למטה.
— תחזיק מעמד, חביבי. האוטובוס הבא יגיע ממש עכשיו.
— ורקה?
הקול חתך את השקט כמו סכין.
וירה קפאה. התיישרה לאט לאט.
לידה עמד גבר גבוה ומוצק, אוחז במקל כבד. שפם אפור, מבט חמוץ — מבט שבעבר גרם לפושעים להודות בעבירותיהם. באוויר התנפח ריח קל של טבק.
אביה.
לא דיברו כבר ארבעה חודשים. וירה לא התקשרה. היא לא רצתה שהוא ידאג. בטלפון היא תמיד אמרה: “הכל בסדר, רק הרבה עבודה”.
— אבא… שלום.
ויקטור פבלוביץ’ לא ענה. הוא הביט במגפיים השחוקים של בתו, בפניה החיוורות, בנכד הרועד. אחר כך הביט בדרך הריקה.
— איפה הרכב RAV4? — שאל בשקט. — קניתי אותו כדי שתוכלי לקחת את הילד בחום. איפה המכונית?
— במוסך… תקלה בתיבת הילוכים — אמרה וירה, מביטה לרצפה.
הזקן רק נהם.
— השכנה שלך, לעומת זאת, אמרה שראתה אותו אצל הסוחרים לפני חודש. לכי לרכב. עכשיו.
ברכב הייתה חמה. טימושה נרדם מיד במושב האחורי. כוס הנייר מהתחנת דלק רעדה בידיה של וירה.
— דברי — אמר האב, תוך כדי מבט על הכביש. — ואל תשקרי. הייתי חוקר במשך שלושים שנה.
וירה לא יכלה יותר.
היא סיפרה על פירמידת הקריפטו שבה השקיע בוריס, בהמלצת אמו. על החסכונות שאבדו. על החוב ל”אנשים רציניים”.
ואז על ביקור החמות.
הסרטון שהונח על השולחן.
בצילום, וירה צעקה על טימושה כי גרם לכתמים על הטפט. סצנה יומיומית. אך נערך כך שנראה כאילו היא פוגעת בילד.
— הם אמרו… שהבת דודנית שלי עובדת במוסד הרווחה… ואם לא אעזור לשלם את חובו של בוריס, הם יפתחו תיק. יש להם אפילו מסמכים מזויפים…
המכונית נמכרה בחצי מחיר.
החוב נפרע.
אך לפני יומיים הם חזרו.
— עכשיו הם רוצים את הדירה. של סבתא… היחידה שבראשי.
— ובוריס? — שאל האב.
— הוא אמר: “אמא יודעת הכי טוב”.
ויקטור פבלוביץ’ הוציא את הטלפון הישן שלו.
— סטפניץ’? אני צריך עזרה. סחיטה. מסמכים מזויפים. כן… קודם נבהיל אותם.
ואז הביט בבתו.
— מחר תתקשרי לחמות שלך. את מסכימה. תזמני פגישה אצל הנוטריון.
— אבא… אני מפחדת.
— לעכשיו, כן. אבל בקרוב הם יהיו אלה שמפחדים.
שלושת הימים הבאים עברו בערפל.
בוריס היה שמח, טווה תוכניות.
— הדירה היא השקעה טובה — אמר. — נמכור, נכניס את הכסף להשקעה. אתאושש. אחר כך נקנה בית.
וירה שמעה בשקט. בכל מילה שלו היא רק שמעה פחד.
ה”נוטריון הפרטי” פגש אותם במשרד חצי-חשוך במרתף.
החמות הייתה לבושה חגיגית, ידיה מלאות טבעות זהב.
— חוזה התרמה על שם בעלך — אמר הנוטריון במהירות. — תחתמי כאן.
ידיה של וירה רעדו.
— הסרטון יימחק באמת? — שאלה.
— כמובן! — הניעה החמות בידיה. — תחתמי!
וירה הרימה את העט.
הדלת נפתחה פתאום.
על הסף עמד ויקטור פבלוביץ’. מאחוריו שני שוטרים במדים. לצידו, גבר זקן בבגדים אזרחיים, שמבטו אמר הכל.
— שלום — אמר האב בשלווה. — כאן מתבצעת סחיטה.
החמות חיוורתה.
— זו עניין פרטי!
— אז תוכלי גם להסביר זאת למשטרה. הקרובת שלך שעובדת ברווחה כבר נחקרת.
הנוטריון ניסה לקום, אך האב החזירו למושב.
— גם הרישיון שלך בסכנה.
בוריס ישב בפינה, חיוור.
— אנחנו לא רצינו…
— מכרת את המשפחה שלך — אמר ויקטור פבלוביץ’ בשקט.
ואז פנה לחמות.
— שתי אפשרויות. תיק משפטי. או שתודה עכשיו שקיבלת את כספי הרכב כהלוואה, תחזירי תוך שלושה ימים ותיעלמי מחיי בתי.
— אני מסכימה… — לחשה האישה.
חודש לאחר מכן וירה התגרשה.
קיבלה את הכסף חזרה.
קנתה מכונית משומשת אך אמינה.
ביום ראשון אחד ישבו בגינת אביה. עשן עלה מהגריל, טימושה שיחק עם הכלב.
— אבא… תודה. חשבתי שאצטרך לפתור את הכל לבד.
הזקן הפנה את הבשר.
— ילדה טיפשה. משפחה היא לא מי שמאיים ודורש. משפחה היא מי שמגן.
הוא מסר לה את החלק הטוב ביותר.
— וזכרי: כל עוד אני חי, אף אחד לא יפגע בך.
וירה חייכה.
האוויר היה נקי, הבשר חם, הילד צחק ברקע.
ועכשיו היא ידעה בוודאות:
כוח זה לא לשאת הכל לבד.
כוח זה לא לאפשר לאף אחד לקחת ממך את חייך יותר.
