האוטובוס הצהוב מסוג PAZ הקשיש פלט עשן שחור ועבר בתחנת האוטובוס מבלי לפתוח דלתות. ורה הורידה את ידה. שקית הקניות שלה, שבתוכה היה רק פסטה, חלב וכיכר לחם, משכה את כתפה כלפי מטה.
— אמא, קר לי… — לחש טימושה בן השש. שיניו נקשו והוא רעד בניסיון להתחמם. המעיל שקנתה לפני שנתיים כבר היה קצר בשרווליו, פרק כפו האדום נמשך ברוח.
ורה התכופפה וניסתה למשוך את שרוול המעיל על ידו.
— תחזיק מעמד, ארנבונת שלי, עוד רגע יגיע הבא…
— ורה?
הקול חתך את השקט באזור התעשייה. ורה רעדה והתחילה להתרומם לאט. לצידה עמד גבר כבד שמסתמך על מקל כבד. שפם אפור, מבט שהכניע בעבר פושעים, וריח טבק.
האב שלה.
לא התקשר כבר ארבעה חודשים. הוא היה בושה לעצמו. לא רצה לעצוב אותה, שיקר ואמר ש”את הכל בסדר, רק עבודה רבה”.
— אבא… שלום.
ויקטור פבלוביץ׳ לא ענה. הוא הסתכל רק על נעלי ה-UGG הבלויות של בתו, על הפנים העייפות והאפורות שלה ועל נכדו הרועד. בסופו של דבר מבטו ננעץ ברחוב הריק.
— ואיפה ה״ראב ארבע״? — שאל בשקט, אך קולו חתך את האוויר בצורה כזו שורה רצה שהאדמה תפתח תחתיה. — נתתי לך רכב כדי להביא את הילד חם, שלא יקפא ברוח. איפה הרכב, ורה?
— במוסך, אבא. התיבה… התקלקלה — שיקרה, מביטה הצידה.
אביה חירחר. הוא ניגש לנכד והרים אותו ביד אחת בקלות.
— במוסך, הא? השכנה שלך, דודה שורה, אמרה שהיא ראתה את ה״ציפור השיר הקטנה שלך״ אצל סוחרי הרכב בשוק, לפני חודש כבר לקחו אותה ממך. עלו לרכב. מהר.
ברכב ה-SUV הישן אך המתוחזק היטב היה חם. טימושה נרדם מיד במושב האחורי, וורה רעדה כשהחזיקה את הקפה מהתחנה.
— ספרי לי — אמר אביה, מבלי להביט בה. — ואל תשקרי. אני שוטר ותיק, אני מריח שקר מקילומטרים. מה עשה בוריס?
ורה לא יכלה יותר והחלה לבכות. היא נשפה את כל מה שלחצה בפנים.
שבוריס נקלע ל״פירמידת קריפטו״ לפי עצת אמה. שהיא איבדה את הכסף וחייבת לאנשים מסוכנים. שאנטונינה סרגייבנה, חמותה, השאירה ערב סרטון על השולחן. בסרטון ורה צעקה על טימושה כי הוא כתב על הטפט. סצנה יומיומית, אך המונטאז׳ הראה כאילו היא פוגעת בילד.
— אמרו… — דיכאה ורה את קולה — שאחיין של אנטונינה סרגייבנה עובד באימוצים. אם לא אכניס את הרכב למכירה ולא אשלם את חובו של בוריס, הסרטון יוגש ויאמרו שאני רשומה במדינה. אפילו לקחו אישור!
ויקטור פבלוביץ׳ השתתק. הוא רק לחץ חזק יותר על ההגה.
— מכרת את הרכב בחצי מחיר, החוב שולם. ואתמול… אתמול הוא הופיע שוב. בוריס צריך ״קרן התחלתית״ לעסק החדש. עכשיו הם מכוונים לדירתי. הסבתא השאירה.
— ואתה?
— לא נתתי. בוריס… בוריס אמר: “אמא, אנחנו משפחה, את יודעת הכי טוב. אני מבטיח שנקנה בית מחוץ לעיר.” הוא רק משרת! לא מעז להרים קול מול אמא שלי! ואנטונינה סרגייבנה אמרה: “מכרת את הרכב — עכשיו העבירי את הדירה! מחר יגיעו לקחת את טימושה לאימוץ ולבית חולים!”
ורה שתקה, מחכה שאביה יכעס. יקרא לה מטורפת, יגיד: “אמרתי לך אל תלכי איתו.”
אבל ויקטור פבלוביץ׳ הוציא את הטלפון שלו בשלווה. נוקיה ישנה, שעמידה שבוע ללא טעינה.
— שלום, סטפאניץ׳? שלום. קצת ״עשן״ בשמיים. צריך לבדוק ״גג״. עניין משפחתי. סחיטה, זיוף, סכנת חיים. לא, עדיין לא נשב אף אחד. קודם נבהיל קצת. כמו ב-׳98. נתונים? מחכה.
אביה הסתכל על ורה. בעיניו לא היה כעס, רק חישוב קר, שהחיים בכלא מחמדים אותו.
— אז, בתי. נקה את הדמעות. מחר התקשרי לחמותך, תגידי שאת מסכימה. תנו לחתום על ההסכם אצל נוטריון.
— אבא, אני פוחדת!
— הם יפחדו. את רק תעמדי כאילו נשברת. בכי, תחנני. תן להם להירגע. החמדנות… הופכת לבנה וטיפשה.
שלושה ימים חלפו עד העסקה. ורה הלכה בערפל. בוריס כבר גירד את ראשו ותכנן איזה רכב לקנות.
— אל תתלונני, ורה — אכל קציצה. — אמא יודעת מה היא אומרת. הדירה במרכז נכס פעיל. נמכור, כסף בתנועה. אחר כך אבוא, אקנה לך מעיל פרווה.
ורה שתקה, שיניה סגורות. ידה כמעט ריסקה את המחבת, אבל אביה דרש סבלנות.
״היום הגדול״ הגיע. אנטונינה סרגייבנה זהרה, לבשה את כל הטבעות בזהב יחד, בחולצה מנומרת. העסקה התקיימה אצל הנוטריון ״של עצמה״, במשרד קטן במרתף.
— בואי, יקירתי — דחפה ורה את גבו. — תעודת זהות?
האוויר היה חנוק. הנוטריון, איש פיקח ועצבני, הכין במהירות את המסמכים.
— חוזה תרומה על שם הבעל. ללא תשלום. נחתום כאן.
ידה של ורה רעדה כשהחזיקה בעט.
— אתם באמת תמחקו את הסרטון? — לחשה.
— למי אכפת? — פלטה אנטונינה סרגייבנה. — פשוט תני חותמת! מכרת את הרכב — עכשיו העבירי גם את הדירה וצאי מכאן!
הדלת נפתחה פתאום. ויקטור פבלוביץ׳ עמד במפתן. מאחוריו שני אנשי FSB במסכות מלאות וציוד. לצדם איש אפור לא ידידותי בבגדים אזרחיים.
— ערב טוב — אמר האב בשקט. — גבירתי, את כפופה לסעיף 163, חלק 3. פשע חמור, עד 15 שנות מאסר.
אנטונינה סרגייבנה נדהמה, הטבעות שלה נקשו על השולחן.
— מי אתה? זו עסקה פרטית! אני מתקשרת למשטרה!
— תתקשרי — התקרב לשולחן, קרע את החוזה. — התקשרי למפקדת המחוז, הם בדיוק מאזינים לקרובך. הוא סיפר על ההונאה, המסמכים המזויפים, הכל.
הנוטריון ניסה להתחבא, אבל משקל אביה דחף אותו חזרה.
— איתך, עורך דין, תהיה שיחה נפרדת. שלילת רישיון, שותפות בפשע במינימום.
בוריס השתתק, פניו נצבעו בלבן כמעט כמו הקיר.
— אבא… — גמגם. — מה? ויקטור פבלוביץ׳… לא רצינו…
— אמא? — נוטה אל החתן. — בוריס, אתה לא גבר. אבקה. אשתך ובנך מכרו. אני לא מרשה לך להיכנס.
אנטונינה סרגייבנה נחרבה לגמרי.
— ככה יהיה — המשיך אביה. — ההקלטה אצלי. הסרטון יוסר מהמצלמות. שני דרכים. ראשונה: נלך עד הסוף, תלכי לכלא. שנייה: עכשיו את כותבת הודעה שקיבלת כסף מורה עבור הרכב, מחזירה תוך שלושה ימים ונעלמת מחייה לנצח.
— בסדר… — לחשה אנטונינה סרגייבנה.
יצאו לרחוב, כבר היה חשוך. האוויר היה לח ומלא ריח דלק, אך ורה נשמה בחופשיות.
אביה נגע בכתפה.
— אבא, מה אם הם לא יפחדו? אם הם באמת יקראו למשטרה?
ויקטור פבלוביץ׳ חייך.
— בתי, הפחד הוא הנשק הטוב ביותר. הם גנבים; גנבים תמיד פחדנים. סטפאניץ׳ כאן — הנה חייך אל המלווה — היה פרקליט מחוזי. בקו החזית חווינו יחד את הגיהנום. אף פעם לא נשאיר את שלנו.
חודש לאחר מכן, גירושין שקטים. בוריס אפילו לא הגיע, שלח את הסכמתו בדוא״ל. בכסף שהחזירה הסבתא ורה קנתה קיה חזקה וחדשה.
ביום ראשון אחד ישבו בגינת הסבא. ויקטור פבלוביץ׳ טיגן קציצות, טימושה רץ עם הכלב.
— אבא — ניגשה ורה לגריל. — תודה. חשבתי שאני לבד…
אביה הפנה את השיפוד, צופה בפחמים.
— את טיפשה, ורה. משפחה זה לא אלו שמחפשים לסחוט. משפחה היא אלו שנלחמים בשבילך. ולא דורשים דירה.
הוא העביר לה את החלק הראשון, הפריך ביותר.
— תאכלי. את רזה מדי. וזכרי: כל עוד אבא חי, אף אחד לא יפגע בך. כשאעזוב, אעזוב לך את המחברת שלי. מלאה במספרי טלפון, כדי שאף אחד לא ירים עלייך יד.
ורה חייכה ולקחה ביס מהבשר החם. החיים המשיכו. עכשיו היא בטוחה: אף אחד כבר לא יפגע בה.
