— אמא אמרה שצריך לחטוב את תפוחי האדמה היום. אז תתעורר, קח גלולה, ויאללה.
— את הפכת חירשה או מה?
אולגה הרגישה את הרקות שלה פועמות בקצב המילים, כאילו קולו של ויטאליק לא היה סתם צליל אלא פטיש שננעץ בגולגולתה. האור, המסונן דרך הסדק בוילון, שרף את עיניה כמו שמש כבדה. גרונה היה כמו נייר זכוכית, והרוק שלה הפך למדבר של חול ואש.
ויטאליק עמד שם, מוכן למתקפה, לבוש במכנסי הסוואה ישנים ורפויים בברכיים ובחולצת פלנל רוויית ריחות המרתף. האיש נראה כמו גנרל מוכן להכריז מלחמה… על תפוחי אדמה.
— ויטאל… ניסתה אולגה בקול מחוספס וזרים לה. אני מרגישה לא טוב… חם לי… מדחום…
אבל הוא אפילו לא השיב מבט למכשיר האלקטרוני שעל השידה.
— לא אכפת לי מ־39 מעלות שלך! צרח. אמא אמרה שצריך לחטוב את תפוחי האדמה, אז תקום! הבנת? אחרת אני אעשה לך חיים כל כך “מתוקים” שתתחרטי!
אולגה עצמה עיניים, מרחפת במיטה שהפכה לקרוסלה של אימה. הצמרמורות רעדו בגופה, שיניה נתקעו יחד למרות שתי שמיכות צמר עבות.
— אני לא יכולה… לחשה. רגליים כמו כותנה, בחילה, לב פועם מהר מדי… אילו תפוחי אדמה, ויטאל? יתחיל לרדת גשם…
— בדיוק בגלל זה! צעק, גורם לה להתכופף. סיימי לפני הגשם! אחרת הכל יירקב! את רוצה שאמא תמות מרעב בחורף הזה? שתקנה חומרים כימיים זבליים בפיאטרוצ’קה?
הוא פסע קדימה ואחורה בחדר, מגפיו דפקו על הרצפה כמו תופי מלחמה. אולגה ניסתה לשוחח עם ההיגיון, לדבר על כסף, להציע פתרונות סבירים, אבל ויטאליק לא רצה לשמוע. ה”כבוד” שלו ו”חוש החובה” שלו היו חשובים יותר מחייה של אולגה.
— תתלבשי! ציווה, זורק לה את הג’ינס בפניו. חמש דקות. אחר כך אני אלביש אותך בעצמי, ותאמיני לי, זה לא יהיה נעים.
כל מילה הייתה מכה, כל תנועה כלי עינויים. אולגה הרגישה את הפחד נמס ולהפוך לזעם קריסטלי, קפוא. פניו של האיש שאהבה הפכו למסכת דומיננטיות ומורכבות. הזעם עלה, קר, חד יותר מהחום שהאכלת.
כשהויטאליק רץ לקחת את חפציו, אולגה הרגישה קליק בראש שלה. ידיה הרועדות, גופה בוער מחום ועייפות, הפכו לנשק. היא אחזה בשקים, קרעה, זרקה, ריסקה את הפריטים שסימלו את השליטה שהפעיל עליה. סוודרים, ג’ינסים, גאדג’טים, מוט דיג… הכל נפל לשקים שחורים.
ויטאליק, המום, צעק, ניסה להתערב. אולגה, בטרנס החום שלה, דחפה את התקפותיו. קולה הפך לשקט קר:
— אל תיגע. נגמר.
היא דחפה את השקים למרפסת. הגשם החל לרדת, הבוץ חיכה להם למטה. הרעש של החפצים המתנפצים למטה היה כמו הפעמון הסופי של הכניעה הישנה שלה. ויטאליק, זועם, ניסה להציל את “האוצרות” שלו, החלק ונכלא בבוץ. אולגה, לעומת זאת, עמדה למעלה, בלתי ניידת, שליטה בטריטוריה ובחייה.
— הכבוד שלך? לחשה. הסמכות שלך? מעולם לא אהבת אותי. נגמר.
היא סגרה לאט את הדלת מאחוריה, קרסה על המיטה, נשימה כבדה, אך הלב סוף סוף חופשי. החום ירד בהדרגה, הזעם הפך לשלום. הווירוס שאכל אותה במשך שנים לא היה עוד בעלה, אלא המחלה עצמה.
— אמא אמרה… לחשה אולגה, חיוך עדין על שפתיה. אז חטוב אותם, ויטאליק… חטוב עד הצהריים. אני אלך לישון.
ולראשונה מזה שנים, היא באמת ישנה.
