— או, ורוניקה, איזו אי נוחות! — רימה ארקדייבנה הרימה את ידה, וצמידי הזהב העבים צלצלו בתנועתה. היא החזירה בזהירות את פיית הקראיסטל לשולחן. שפתיה לחצו זו לזו, מבטאות רחמים, אך עיניה נצצו בהנאה סודית. — ידי התרופפו לחלוטין. רק רציתי למזוג לגימה של מיץ, ואת זזת בדיוק באותו רגע…
בחדר הענק עם שולחן עגול גדול, שעליו הונחו מנות של לוקוס צלוי וקערות סלטים מזכוכית, נשקפה פתאום דממה. ואז נשמעו צחוקי עידון. דודת בעלי, אישה שמנמנה, בלבוש מגוחך עם פאייטים, הניחה את המזלג.
— אין בעיה, רימה — צחקה, ומחקה את פיה במפית. — הצבע מתאים לה… כמו סינר של ירקנית. וורה כבר רגילה לעבודה המלוכלכת.
ישבתי זקופה, מביטה בבגד ההרוס. סביבנו, החיים זרמו במלון האקולוגי הכפרי “אגמים במדרגות”. להקת ג’אז ניגנה, סכו”ם מכסף צלצל, המלצרים רצו במהירות בחולצותיהם הלבנות והמתפצחות. רימה ארקדייבנה חגגה את יום הולדתה עם פאר מלכותי. מקום שאליו ביקשתי בכל כוחי מבעלי לא להביא אותי. אך סטאז’, כהרגלו, הלך לפי ראשו.
בעלי ישב מימיני. כשקנקן התה נטה לכיווני, הוא לא זז כלל. עכשיו הוא כיוונן עצבנית את הצוואר הצמוד של החולצה, ועשה כאילו הוא בוחן את תפריט השתייה.
— סטאז’, בקש מהמלצר להביא מטלית לחה — אמרתי בשלווה.
— אוי, וורה, לכי בעצמך לשירותים ותשטפי — אמר, מרים את כתפיו, מבלי להביט בי. — אמא רק במקרה… אל תהפכי את הזבוב לפיל.
— קנקנים לא מתהפכים במקרה בזווית כזו — לחשתי, אך כולם בשולחן שמעו.
רימה ארקדייבנה הניחה את ידה על חזהה בצורה דרמטית.
— תראו רק! קראתי לה בלב שלם לחברה מכובדת, והיא עדיין חצופה איתי! — הרימה את קולה. — “לכי לקן הקטן שלך, ילדה מסכנה!” — צחקה, תוך כדי צפייה בי אוספת את המיץ עם המפית. — היא נצמדה לבני ועדיין מעזה להרים קול!
הפסקתי לנקות את הבגד. את המפית הבורדו המוקפלת הנחתי על קצה השולחן.
לפני שבע שנים, ירדתי באמת מהרכבת בתחנת הכפר הקטנה, במעיל דק ותיק עור זול. עיר מולדתי, זארצ’נסק, התדלדלה לאחר סגירת המפעל. להישאר שם היה שווה להתפשר על הכל.
במלון “אגמים במדרגות” התחלתי כמנקה באזור הספא. אספתי מגבות רטובות, שטפתי את רצפת הבריכה, נשמתי אדי כלור במשך שנים-עשר שעות. סטאז’ חשב שאני מסדרת מסמכים במחסן. כך היה טוב יותר: הוא – הגבר המצליח; אני – “גברת פרובינציאלית”.
בעצם, סטאז’ היה סתם מוכר רגיל. משכורתו הוצתה על רכב החברה ועל הבקשות של אמו. קניות, שכירות, הוצאות בית – אני שילמתי.
כבר בשנה השנייה, כמנקה, שמתי לב להיעלמות מוזרה של מוצרי קוסמטיקה יקרים. קופסאות ריקות בפח. בדקתי נהלים, הכנתי טבלאות. למחרת, הבוס, בוריס לאונידוביץ’, קרא לי ברצינות. שבוע לאחר מכן, מנהל הספא פוטר, ואני הפכתי לעוזרת מחסן, אחר כך קורסי חשבונאות בסופי שבוע, לילות ללא שינה מול גיליונות אקסל.
לפני שלוש שנים הגיעה המשבר. המלון טובע בחובות. ספקים דרשו, התפוסה הייתה קריטית. בוריס לאונידוביץ’ חלה. ניהלתי ימים עם ספקים, צמצמתי עלויות, חיפשתי משקיעים חדשים. הצלחתי להוציא את המלון מהאדום. אז בוריס הציע לי עסקה: אני לוקחת את השליטה המלאה והחובות, והוא מעביר לי את רוב הבעלות.
— וורה, איזה פסל אבן את! — קולה של הדודה החזיר אותי למציאות. — לכי להתרחץ, את מחרבת את התיאבון של האחרים.
הג’אז חדל בפתאומיות. במרכז הבמה, המנחה הגבוה בחליפה כהה התקרב למיקרופון.
— גבירותיי ורבותיי, רגע של תשומת לב! — הבריטון העמוק שלו חדר לחדר. — הערב הנהלת המלון מבקשת להכרזה חשובה…
רימה ארקדייבנה סידרה את שיערה בסיפוק.
— בטוח זה שבח מהמנהלת — לחשה לשכנתה.
— הערב לא רק משפחה מיוחדת חוגגת — המשיך המנחה. — מישהו כאן במשך שלוש השנים האחרונות ניהל את המקום הזה בחשאי. והיום הוא לוקח רשמית את ההגה. בבקשה קבלו את הבעלים החדשה והמנכ”לית של “אגמים במדרגות” — וורה ניקולאייבנה!
האור המבריק של הפנס סינוור אותי.
פני בעלי נפרמו. פחד כמעט על-טבעי שקע בעיניו.
— וו… — לחש. — מי אמרת שהיא הבעלים עכשיו?
לא עניתי. הרמתי לאט את כתפיי הבלונדיניות והססגוניות והלכתי בין המבטיים הבוערים אל הבמה. הכתם הבורדו נראה כמעט שחור באור, אך לא הסתרתי אותו.
לא התחלתי לספר את סיפור ההצלחה שלי. מחזיקה את המיקרופון:
— ערב טוב! אני שמחה שכולכם איתנו ב”אגמים במדרגות”. תודה על האמון ואני מבטיחה שהשירות שלנו רק ימשיך להשתפר. תהנו מהערב!
הקהל מחא כפיים.
בעלי קפץ בהיסטריה, כמעט הפיל את הכוס.
— את… קנית את המלון? מאיפה?! אנחנו חיים ממשכורתנו!
— אתה שילמת את ההלוואות על הרכב ועל המעיל הפרוותי של אמך — אמרתי בשלווה. — חיינו מהכסף שלי. או נכון יותר, חיינו עד עכשיו.
יצאתי מדלת המטבח אל האוויר הקר של הלילה, עם ריח אדמה רטובה, קליפת אורן ואוויר צונן מהאגם הסמוך. הטלפון בכיס רעד — סטאז’ התקשר, חסמתי אותו.
לפניי, הדו”ח הרבעוני, משא ומתן עם ספקים, תיקונים… אך כבר לא היה בין אלה בעל חלש או חמות יהירה.
מחר יהיה היום הראשון שלי כבעלים מלאים — וידעתי שיהיה יום נפלא.
