במגרש החנייה התת-קרקעי, זמזום עמוק וחנוק של מאווררים ענקיים בלע את הדהוד הצעדים. אורות ניאון קרים נשפכו כתלמי אפור על הבטון. רומן ירד לרמה מינוס 2, כשהוא סוגר לאט את מעיל הקשמיר שלו. באוויר נשזרו ריחות עזים של בטון גולמי, גזי פליטה ואספלט קר.
עשרים דקות קודם לכן ישב בחדר הישיבות עם אולג. השיחה הפכה לסערה.
— אנחנו חייבים למכור. עכשיו. זו ההזדמנות היחידה — התעקש אולג.
— אני לא מוכר. לא בניתי את זה במשך עשר שנים כדי לתת לחברה מונופוליסטית — ענה רומן.
פניו של אולג האדימו, ואז יצא ללא מילה, והדלת הזכוכית נטרפה במכה כל כך חזקה שהיא רעדה.
כעת, בחנייה חצי חשוכה, רומן לחץ על כפתור המפתחות. פנסי ה-SUV השחור והענקיים הבהיקו ידידותית. הוא כבר נגע בידית הכסופה והקרה, כשהוא שומע רעש חרישי מצדדים.
מישהו משך את שוליו של המעיל שלו.
רומן הסתובב. לידו עמדה ילדה בת כ-8. המעיל שלה היה גדול מדי, והשרוולים קופלו מספר פעמים. כובע אפור הסתיר חלק מהפנים, משקפיה העבים הוחזקו עם סרט ביד אחת. בידיה החזיקה מחברת שחוקה.
— דוד… אסור ללכת לשם… חיתכו את הבלמים — לחשה, מביטה בחוסר פחד לעמוד הבטון הקרוב.
רומן כרע לצד הילדה והסתכל סביבו באופן אינסטינקטיבי.— מה אמרת? איך הגעת לכאן?
— ישבתי מאחורי הצינורות. יוצא חום מהגריל — היא הצביעה על פינה חשוכה. — שני אנשים הלכו לרכב. אחד התכופף עם פנס מתחת, השני אמר: “מהר. הוא יגיע להרים, זה יקרה מעצמו, ואנחנו נישאר נקיים.”
בטן רומן התקשתה. באותו ערב אכן תכנן לנסוע להרים אל הכפר. ורק אדם אחד ידע על כך.
אולג.
הוא התקשר מיד.
— סטאס. מינוס שתיים. עכשיו. תביא אנשים ופנסים חזקים.
חמש דקות מאוחר יותר, ראש האבטחה יצא מתחת לרכב. אצבעותיו בוהקו משמן.
— מערכת הבלמים נפרצה. עבודה של מקצוען. אם ילחץ על הפדלים כמה פעמים, הכל יתנקז תוך דקות. בירידה הראשונה זה היה מסוכן.
רומן הביט בילדה. היא עמדה בצד, מתקתקת ברגליה בנעליים שחוקות.
— בואי הנה — הוא שלח לה יד. — איך קוראים לך, מגני?
— קטיה — היא ענתה בשקט, שמונתה את אצבעותיה הקפואות בכף ידו.
בבית הקפה בקומת הקרקע קיבלו אותם אורות חמים וריח של קפה טחון טרי ווניל. קטיה החזיקה את השוקו החם בשתי ידיה ושתתה בגרגרים קטנים. שפם קצף נותר על שפה עליונה בזמן שהיא נשכה את הקרואסון בתאווה.
— למה היית לבד בחנייה? איפה ההורים שלך? — שאל רומן.
— אבא שלי לא כאן. אמא שלי עובדת במפעל שימורים, במשמרות כפולות. כשהיא חוזרת הביתה, אני כבר ישנה. אחרי בית הספר אני באה לכאן. כאן חם. אני מציירת אנשים ואם הם אוהבים, נותנים לי קצת כסף.
— על מה אתם חוסכים?
— לרופא. אם לא יטפלו בי, בקרוב לא אוכל לראות.
רומן התבונן בפניה של הילדה. צורת העיניים. קו הסנטר. משהו מוכר הבזיק במוחו.
— תוכלי להראות לי את הציורים שלך?
במחברת קווים מהירים וחיים: שליח, שומר ישן, חתול תועה. בעמוד האחרון דיוקן של אישה.
פנים עייפות. מבט עקשן.
אצבעות רומן רעדו.
בציור, הייתה אמא שלו.
האישה שאיבד לפני תשע שנים.
— קטיה… איפה אתם גרים?
— שעה באוטובוס, ואז ברגל.
— אז נלך עכשיו.
בדרך, רומן ערך שיחה נוספת. ביציאה מהעיר אולג נתפס — יחד עם המבצעים.
מחרת בבוקר, רומן עמד מול צריף מתפורר. בחצר הקפואה, אישה רחצה בגדים. כשהיא ראתה אותו, ירד ממנה סדין רטוב מידיה.
— אמא… — אמר רומן בשקט.
האישה הלבינה.
— רומן? אבל… סבתא אמרה ש…
— גם לי אמרו שמתוית.
למשך שניות ארוכות הם עמדו דוממים. ואז רומן חיבק אותה.
מהמרפסת קטיה צפתה בהם. רומן כרע מולה והסיר בעדינות את המשקפיים העבים.
— לך לארוז. אתם כבר לא נשארים כאן.
שבוע לאחר מכן, מצאו את הרמאי שנעלם עם הכסף שהופרש לטיפול. הכסף חזר. קטיה החלה טיפול במרפאה טובה בעיר הבירה.
ביום הראשון, כשהסירה את המשקפיים, הסתכלה זמן רב.
— עכשיו הכל חד… — לחשה.
חצי שנה מאוחר יותר, שלושתם עמדו בבית הקברות, מול קבר הסבתא. האם הניחה פרחים.
לא היה כעס.
גשם קל התחיל לטפטף. רומן סגר את המעיל על כתפי אמו ואחז ביד קטיה.
והם צעדו יחד אל השער — משאירים מאחור את כל מה שגרם להם לכאב עד כה.
