שלושה ימים התינוק בכה כמעט ללא הפסקה. זה לא היה הבכי הרגיל, זה שלומדים לזהות ולהתמודד איתו במהרה כהורים, אלא צעקה בלתי פוסקת ומרתקת, שהשאירה מעט מאוד מקום לשינה או מנוחה. התינוק כמעט ולא סגר את עיניו, וכאשר לבסוף נרדם לכמה דקות, התעורר בפתאומיות, כאילו משהו בתוכו דחף אותו חזרה לכאב.
הרופאים ניסו להרגיע את ההורים.
– אין דבר חריג. קוליקה. מאוד נפוצה.
הם נתנו טיפות, כמה הנחיות בסיסיות ושלחו את ההורים הביתה עם חיוכים מנומסים ובטוחים בעצמם. הקול שלהם היה רגוע ומקצועי – כאילו מדובר בעוד מקרה ברשימה ארוכה של מטופלים.
אבל הבכי לא הפסיק.
הזוג מעולם לא היה רשלני. הם היו מהסוג שמוכן מראש, שחושב קדימה ומתכונן בקפידה. כשגילו שהם מצפים לילד, הם מייד התחילו ללמוד ולהתכונן: ספרים, קורסים, פורומים, רשימות. הם רצו לדעת הכל – איך נשמע בכי נורמלי, מתי צריך לדאוג, אילו בעיות הן תמימות ואילו עלולות להיות מסוכנות.
הדירה השתנתה בהדרגה. שקעים הוגנו, פינות הרהיטים הועגלו, חפצים מיותרים הוסרו. האוויר היה נקי, הרצפה תמיד מסודרת, הסביבה כמעט מושלמת מדי. הם הרגישו שעשו כל שביכולתם כדי להגן על ילדם.
הבן שלהם נולד רגוע. החודשים הראשונים עברו בצורה מפתיעה ושקטה. הוא אכל טוב, ישן הרבה, כמעט לא בכה – וכשהיה בוכה, נרגע במהרה. ההורים הרשו לעצמם להרגיש הקלה זהירה. אולי היה להם מזל. אולי כל ההכנות וההיערכות הניבו תוצאות.
ואז הגיעה לילה אחד שהכל קרס.
בהתחלה נשמע רק אנחה חלשה מהארגז. האם התיישבה באופן אינסטינקטיבי והאזינה. הקול נדם, אך חזר אחרי כמה דקות – חזק יותר. האב התעורר גם הוא. עד חצות, האנחה הפכה לבכי נואש, בלתי פוסק.
שום דבר לא עזר. לא החיבוק, לא הערסול, לא לחישות מרגיעות. גופו של התינוק התקשה, כאילו כל השרירים נלחמים בו זמנית במשהו בלתי נראה. פניו נעשו אדומות כהות, נשימתו הפכה מהירה וקטועה, והבכי קיבל צליל של כאב אמיתי.
האבא הלך הלוך ושוב בחדר עם התינוק בידיו. האמא בדקה שוב ושוב את כל מה שיכול היה להפריע: חיתול, אוכל, טמפרטורה, שמיכה. הדירה הייתה חמה, שקטה ובטוחה. על הנייר הכל היה בסדר.
הכל – חוץ מהבכי.
בשחר הלכו למרפאה המוצבת לשעת חירום. התינוק נבדק שוב. נמדדו ערכי חייו, נשמעו ריאותיו, בחנו את בטנו. לבסוף אמר הרופא בקור רוח רגוע:
– קוליקה. כואב, אך לא מסוכן. יעבור.
ההורים רצו להאמין לו. הם היו חייבים להאמין לו.
חזרו הביתה.
יומיים הבאים הפכו לסיוט אחד ארוך. התינוק כמעט ולא נרדם. הבכי נמשך יום ולילה, רק בעוצמה השתנה. ההורים החליפו ביניהם כדי להחזיק אותו בידיהם, מותשים, עם עיניים אדומות, בעוד הפחד נכנס אט-אט למחשבותיהם. חוסר השינה עיבתם את שיקול דעתם, והתחושה של חוסר אונים התקבעה.
בלילה השלישי, האבא שלח את אשתו לנוח.
– לכי תנוחי קצת. אני אשאר איתו.
הוא חגר את התינוק בבנדל והתחיל ללכת לאט בדירה החשוכה. צעדייו היו יציבים, תנועותיו זהירות. לאחר זמן רב, הבכי נחלש והפך לנשימה כבדה ומקוטעת.
כשהתינוק נרגע מעט, האבא ישב והביט בו בקפדנות. הוא לא ידע מדוע, אך משהו מנע ממנו להירגע. ואז שם לב: רגל אחת זזה כרגיל, והרגל השנייה הייתה כפופה ונוקשה, כאילו הילד מנסה להגן עליה.
הוא פתח את הבגדים ובחן את הרגליים בעיון. ממבט ראשון הכל נראה תקין. ואז הוריד את הגרב.
והוא ראה.
אחת מהרגליים הקטנות הייתה רגילה.
השנייה נפוחה, חמה ואדומה כהה.
בין האצבעות נמתח חוט דק, כמעט בלתי נראה.
שערה.
שערה של אשתו.
היא הייתה עטופה כל כך חזק סביב האצבעות הקטנות שהפסקה את זרימת הדם. היא הייתה כל כך דקה שהעור כבר החל לגדול מעליה.
לבו של האבא החל לפעום במהירות. הוא העיר את אשתו ללא הסברים, ורצו מיד לבית החולים.
כשהרופאים ראו את רגלו של התינוק, פעלו מיד. לא היו שאלות, לא היו מילים מרגיעות.
זו לא הייתה קוליקה.
התינוק הועבר מיד לחדר ניתוח. מאוחר יותר אמרו הרופאים שאילו היו מתמהמהים עוד קצת, ההשלכות היו עלולות להיות בלתי הפיכות. האצבעות אולי לא היו ניתנות להצלה.
הם היו ברי מזל.
שימו לב בזמן.
למבוגר, שערה היא כלום.
לילוד, כמעט הייתה מסמלת כריתת אצבעות.
מאז אותה לילה, האבא תמיד אומר להורים אחרים:
שימו לב לסימנים הקטנים ביותר – לפעמים, החיים תלויים בהם.
