— איזו ריח! — סגר את נחיריו ארטם בוריסוביץ’ ברגע שנכנס. — האם אי פעם מבצעים כאן בדיקות בריאות, או שאתם פשוט חוששים להיכנס?
לצידו, חנס, הגרמני, לחש משהו והצביע על התפריט התלוי מעל הדלפק.
— כאן לא אוכלים, חנס! — צחק ארטם בוריסוביץ’, דחף את הכיסא ליד החלון ברגלו.
— שב. קפה, מסמכים, חתימה, ואז נלך. הדלק כמעט נגמר, ובתחנה הזאת יש רק איזו נוזל צהוב במכלים.
כמה דקות אחר כך הגיעה טמארה, כשהיא מחזיקה במחשב נייד ישן ומשומש.
— אני מקשיבה — אמרה בשלווה. ארטם בוריסוביץ’ אפילו לא הרים את עיניו. הוא הביט בערמת המסמכים הגדולה על השולחן, קשורה בקליפס זהוב.
— אז, יקירתי — התחיל בעודו לוקח את הקפה — שני קפה. לא המשקה מציפורן, אלא אמיתי, עם שקדים. ונקה היטב את השולחן, החבר שלי עומד לעבור הלם תרבותי עכשיו.
תסתכל, חנס! זו רוסיה העמוקה. בלי שיניים, בלי חינוך, ועדיין צוחקת אפילו עם בד קרוע.
חנס ענה בטון רגוע ורשמי. ארטם בוריסוביץ’ ניד בראשו.
— כן, כן, חנס, הכל בסדר. טוב. עכשיו חתום. הקרקע תועבר למפעל כמעט בחינם. כבר טיפלתי בכל, אף אחד לא יבחין שזו שטח מוגן.
טמארה הניחה בעדינות את הכוסות על השולחן. ידה רעדה, כמה טיפות נפלו על הנייר.
— מה את עושה, פרה?!
— — צעק ארטם בוריסוביץ’ בפתאומיות, עד שהכיסא פגע בקיר. — את יודעת שהדף הזה שווה יותר מכל בית הקפה שלך, אפילו מהכליות שלך? הרסת הכול!
— סליחה, אמחק בקרוב — אמרה טמארה בשקט, עם הראש מוטה.
— תמחק… תסתכל, חנס! — אמר ארטם בוריסוביץ’, כשהוא מצביע על טמארה. — ישות אחת בעבודה של עובד אחד, מלצרית, אבל עם מוח. אפילו לא מבינה שהרסה עכשיו את העסק שלך. חנס, תראה את השגעון בעיניים שלה! עבדים! אוכלים שאריות, ישנים באחו ועדיין צוחקים.
לפתע חנס התערב. הוא אמר משפט ארוך, קודם מצביע על טמארה, ואז על ארטם בוריסוביץ’. פניו היו קפוצות עד קצה.
ארטם בוריסוביץ’ קפא. לא הבין מילה, אבל הרגיש שמשהו לא בסדר.
— מה הוא מלמל? היי, מתרגם, למדת משהו בבית ספר לפחות? תתרגם — מה הוא אמר?
טמארה קמה לאט. הניחה את השאל על שולחן הקצה. מבטה היה קר וחתולי, כמו סכין מנתחים.
— הוא אמר: “אני לא סומכת על אדם שאינו מסוגל לשלוט בכעסו על החלשים.
מי שמתנהג כך לצוות, יטעה גם אותך מאחורי דלתות סגורות.”
ארטם בוריסוביץ’ נשם עמוק.
— מה… מה את אומרת?
— ועוד משהו — המשיכה טמארה, עכשיו בגרמנית מושלמת, פונה ישירות לחנס.
הזר נעמד, עיניו פקוחות לרווחה מאחורי המשקפיים.
הוא התחיל לשאול שאלות במהירות, תוך כדי הצבעה על המסמכים.
— מה היא אומרת?! — צעק ארטם בוריסוביץ’. — היא שאלה לגבי סעיף 42.
המקום שבו אמרת “אין גישה לקרקע”. מה שקראת פורמליות הוא מלכודת משפטית. עכשיו היא רואה שאתה לא רק לא צייתן, אלא רמאי.
— מאיפה…? — ניסה ארטם בוריסוביץ’ להגיע לסימן שלו, אך טמארה אחזה בידו בחוזקה כמעט ושברה לו את העצמות.
— הפכתי למומחית בשפות זרות לפני עשר שנים — אמרה בשלווה. — אני עובדת כאן כי זה הבית שלי. שמעתי כל מילה שלך מהרגע שירדת מהרכב.
חנס רצה לדעת כמה “עמלות” תכננת בעסק הזה.
ארטם בוריסוביץ’ הלך חיוור, זיעה התייבשה על לחיו.
— טמארה… תקשיבי. אני… הגזמתי. תגידי לו שזה היה אי הבנה.
— הוא אומר שהעסקה לא תתקיים — אמרה טמארה. — והוא דורש את הדרכון שלך.
הוא נוסע במונית לעיר שכבר הזמנתי. אתה יכול להמשיך להעריץ את העשן השחור מהסמוקינג שלך. יקר, ובכל מקרה אין שם כלום.
חנס קם, אסף את המסמכים והעניק לטמארה קידה קצרה. השאיר כסף על השולחן — בצורה רשלנית, כמו הפקדה, אבל מספיק לכסות את תרופות אמה של טמארה לשני חודשים.
כאשר ה-SUV של ארטם בוריסוביץ’ יצא מהבית הקפה בצעקה, השתררה דממה. טמארה הלכה לחלון וצפתה באבק מתעבה לאט.
— טמארה — נגעה בכתפה לודמילה, השפית החכמה והאמיצה. — למה עשית את זה? כמעט היה מכה אותך.
— הוא לא היה מכה אותי, לודמילה. הם אמיצים רק במילים. — והזר? השאיר כרטיס ביקור? — הקישה לודמילה על השולחן.
— השאיר. אמר שהמחלקת הרכש צריכה מישהו שקורא בין השורות.
טמארה שמה את הכרטיס בכיס. היא ידעה שהחיים שלה ישתנו מחר.
לא בגלל שה”נסיך” הגיע ב-SUV, אלא כי היום היא העזה לדבר בפעם הראשונה בכל עוצמתה.
ארטם בוריסוביץ’ ישב בחניון, חמישה קילומטרים משם, ברכב ריק.
הדלק אזל. העסק התפזר. ובראשו עדיין הדהדה אותה משפט — המשפט שהוא מעולם לא יכל לתרגם.
