רוסלאן עמד באמצע חדר בית החולים, ידיו בכיסי נעלי האיטלקיות היקרות שלו, ומביט במבט תיעוב בקירות המתקלפים. הכל כאן נראה שגוי, לא שלם — בדיוק כפי שהוא עצמו הרגיש במקום הזה.
— הכל מוכן, — קולה היה קר ומקצועי, בלי ברכה או שאלה. כך דיבר עם מנהלי הבנייה שפיגרו במועדים. — הנה הצהרת ויתור על הילד וכתב הבקשה לגירושין. אם תחתמי עכשיו, תקבלי פיצוי. מספיק כדי לשכור חדר. אם לא, את יוצאת בידיים ריקות, כפי שבאת.
דאשה הסתכלה עליו במבוכה. שלוש שנים היא כמעט לא העזה לנשום לידו. רוסלאן, הבעלים החזקים של רשת מוסכים, האיש שהוציא אותה מחיים פשוטים והביא אותה לעולם המפואר של העיר הגדולה, עכשיו נראה לה זר. בעבר, אסר עליה ללבוש בגדים זולים, ניתק את הקשר עם משפחתה, ועיצב אותה כמו בובה מושלמת ושקטה לאירועים חברתיים.
— רוסלאן… אבל זה הבן שלנו… תימור, — לחשה. שפתיה רעדו, גרונה יבש. — הרופאים אמרו שיש לו משהו מיוחד, אבל לא משהו חמור. היום יש כל כך הרבה שיטות. יש לנו מספיק אמצעים כדי לחזק אותו…
— “אנחנו”? — פניו של רוסלאן התעוותו כאילו נשך לימון. — אין “אנחנו”, דאשה. יש לי מוניטין. עסקים בריאים, משפחה בריאה. אני צריך יורש, לא… — הוא הראה בעדינות לעבר המסדרון — לא אנ hemorrhage מול שותפי העסק שלי בגלל ילד עם מוגבלות.
הוא התקרב, נשען על המיטה. הבושם היקר שלו ריחם טבק ועור קר. פעם זה הסנוור אותה, עכשיו גרם לה להרגיש בחילה.
— קחי את הפגם שלך ותיעלמי! — זעק. — יומיים. הדירה משולמת עד יום שני. אחר כך אני מחליף את המנעולים. את מפתחות המכונית מסרת לנהג. הליכה ברגל בריאה יותר.
הוא סובב בפתאומיות את גבו וטרק את הדלת מאחוריו.
דאשה נשארה לבד. רק טפטוף המים בכיור והזמזום של זבוב ליד החלון ליוו אותה.
— איזה בן-אדם מטונף… — נשמעה קול נוקשה.
דאשה ריצדה. מאחורי הוילון הופיעה לריסה, אישה חזקה באמצע שנות הארבעים מהשוק.
— הילד לא אשום, — אמרה לריסה מאוחר יותר. — מיוחד? ובכן? אלוהים נותן לנו רק מה שאנחנו מסוגלים לשאת.
הן הלכו לאגף הילדים. תימור ישן בשלווה, עם שעווה כהה על ראשו. לפתע חיוך בהיר חלף על פניו. טהור, תמים, בלתי מושחת.
“פגם?” חשבה דאשה. לא. הוא לא טעות. הוא מתנה.
בחזרה בחדר היא חייגה ברעד למספר של אביה.
— אבא… זה אני.
— אני יודע, — גנח. — מה קרה?
— יש לי בן. תימור. ורוסלאן פלט אותנו החוצה.
היתה הפסקה קצרה.
— נגב את הדמעות, דאריה. את בבית. החדר שלך עדיין קיים. מתי השחרור?
— מחרתיים, בעשר.
— אנחנו באים.
ביום השחרור עמד רוסלאן עם ג’יפ שחור מחוץ לבית החולים.
— אז? — שלח ידו. — המפתחות. הצהרת הוויתור.
— לא תהיה, — אמרה דאשה בנחישות. — את דמי המזונות אדרוש בבית המשפט. את הגירושין תקבל שם גם.
— את תתמוטטי! — צעק.
— קצת יותר שקט! — נשמעה קול חדשה.
ג’יפ נוצץ עצר לפניהם. אחיה, סשה, ירד, גבוה כמו הר. מאחוריו אביהם, פיוטר ניקולייביץ’, רגוע ונחרץ.
האב לקח בעדינות את התינוק בזרועותיו.
— ברוך הבא, תימור פטרוביץ’. הדם דומה מיד.
רוסלאן רצה להכות חזרה, להחזיר לעצמו את השליטה.
— היא אשתי —
— היתה שלך, — אמר סשה בשלווה. — עכשיו היא תחת ההגנה שלנו.
דאשה השליכה את המפתחות למקווה מים מול רגליו של רוסלאן.
— זו הערך שלך, — אמר אביה. — מתכת. יש לנו משפחה.
חלפו חמש שנים.
בכפר לסוגורסק חיו בשלווה. דאשה עבדה במרכז ילדים. תימור התפתח לאט יותר, אבל חיוכו חימם כל מי שראה אותו.
ביום סתווי אחד הם פגשו את רוסלאן בפארק. בלוי, מזדקן, ללא האור של האדם שהייתה פעם.
— אולי… נוכל לדבר? אני אביו. עכשיו לבד…
תימור נתן לו סוכריית קרמל.
— הנה, דוד. אל תתעצב.
ידיו של רוסלאן רעדו.
— קח את זה, — אמרה דאשה בשקט. — ולך. לתימור יש אבא. שלי. אתה אז עשית את הבחירה שלך, באותו שלולית עם המפתחות.
הן הלכו לאורך השדרה המוארת שמש. רוסלאן נשאר מאחור, מחזיק את הסוכריה הזולה בידו כאילו היא הדבר היקר ביותר — והבין שהרכבת הזו עזבה לנצח.
