— תחנה! לאן את שמים את הנעליים המלוכלכות האלה על השטיח?
נדז’דה עצרה בפתאומיות, עוד לפני שרגלה נגעה במפתן אולם הקבלה. לפניה, חוסמת את הדרך כמו קיר בלתי חדיר, עמדה המזכירה. על תג השם שלה נכתב: «אילונה». נדז’דה קימטה את אפה בזלזול, כאילו האישה לא הריחה רק את הקרירות של הרחוב, אלא את כל מזבלות השכונה כולה.
— יש לי פגישה, — לחשה נדז’דה, מסדרת את הצעיף הישן והדהוי. — אני כאן למשרת עוזרת לוגיסטיקה.
אילונה הביט בה במבט שכל ביטחון עצמי מולו נמס כמו שלג בשמש.
— לוגיסטיקה? במראה כזה, את יכולה רק לנקות רצפות. חכי כאן. בלה לבובנה עסוקה.
כנעתה, נדז’דה התיישבה בקצה הספה מעור השחוקה. היא הרגישה לא בנוח, אך לא בגלל הבגדים. המעיל היה ישן, כן, אך נקי. המגפיים היו מלוטשים במיוחד. לא, הבושה נגעה במה שהחלום המשותף עם איגור הפך להיות.
לפני עשר שנים, היא ואיגור התחילו את העסק במוסך מאובק. הם עצמם נשאו קופסאות, מסרו משלוחים ב”נויונר” הישן. לאחר מכן, נדז’דה יצאה לחופשת לידה, ואז חלתה. לאט לאט היא נעלמה מהניהול היומיומי, בעוד איגור נשא את הכל לבד. הכסף זרם, אך לאחרונה הוא חזר הביתה מותש:
— הרווח יורד, הלקוחות בורחים… אני לא מבין, — מלמל, מביט בקיר.
לכן היא כאן. בשם זר, בבגדים צנועים, עם סיפור קצר על נסיבות קשות.
דלת המשרד נפתחה, תיק מלא מסמכים פרץ החוצה, הדפים התרוממו באוויר כמו שלג. הופיעה אישה גדולה ומרשימה. בלה לבובנה, ראש מחלקת הלוגיסטיקה, בשמלת לורקס שעלותה הייתה כמו רכב יד שנייה קטן.
— הכל מוכן תוך שעה! — צעקה למשרד, ואז הביטת בעיניים בוחנות על נדז’דה.
בצעדים מהירים ועם נעלי עקב צורמות, התקרבה, ריח הבושם החזק חנק את נדז’דה.
— מי זו? — שאלה את אילונה, בלי להביט באמת בנדז’דה.
— לראיון עבודה, בלה לבובנה. נדז’דה סוקולובה.
בלה לבובנה גרפה את שפתיה, צבועות באדום סגול בולט.
— סוקולובה… טוב, כנסי. אבל אל תגיעי לשולחן, יש כאן מסמכים חשובים. ממך יוצא רק אבק.
הריאיון נמשך בדיוק שלוש דקות. קורות חיים? לא נבדקו.
— שכר לא רשמי. על הנייר מינימום, השאר במעטפה אם תוכיחי שאת ראויה. איחור — קנס. טון שגוי כלפיי — קנס. מחלה? לא נחשב. חופשת לידה? פיטורים מידיים. שאלות?
— לא, — לחשה נדז’דה, מבטה מוטה למטה. — אני צריכה את העבודה. כל עבודה.
— אם כל עבודה מתאימה… תקופת ניסיון. אך שימי לב, סוקולובה. כאן לוגיסטיקה אמיתית, לא מגרש משחקים. תשחטי את המשרד — החוצה בלי פיצוי.
היא קיבלה את המקום הגרוע ביותר: בפינה האפלה ביותר, ליד השירותים. השולחן רעד, רגל אחת מונחת על חשבוניות ישנות.
— שלום, — לחשה קול.
נדז’דה הסתובבה. ליד השולחן הסמוך, בין ערמות התיקים, ישבה נערה רזה עם עיניים מפוחדות. הקמטים סביב עיניה גילו חוסר שינה.
— אני קושא. התעלמי מבלה. היום היא “טובה”.
— טובה? — צחקה נדז’דה בליבה, תוך שהיא מדליקה את המסך הישן והרועד.
— אתמול היא זרקה חפץ כבד על נהג. לא פגעה, אבל הרעש…
היא התחילה להסתגל. עם כל יום חוסר הנוחות שלה גדל. הכאוס היה מאורגן בצורה מושלמת. משלוחים נעלמו, כרטיסי דלק נוצלו לרעה, המשאיות נמלאו ב”דלק פרימיום” — עלויות באלפים.
שבוע לאחר מכן, נדז’דה הבינה את המערכת. בלה לבובנה בנתה אימפריה קטנה של שקרים, קנסות ופחד. “נהגי רוחות רפאים” קיבלו משכורת שהלכה לכיס שלה. העובדים האמיתיים רעדו.
— סוקולובה! — צעקה בלה, המשרד רעד. — למה את לא בישיבת התכנון?
— הדו”ח שלי… חשבתי…
— גם התרנגולת חשבה כך! לכי לחדר הישיבות! וקפה! כפול, בלי סוכר.
נדז’דה הלכה בשקט. עיניים מלאות חמלה פגשו אותה, אך אף אחד לא העז להתערב. לכולם היו חובות, ילדים, דאגות.
בפינת המטבח היא מצאה את קושא בוכה על תלוש השכר: עשרת אלפים קנסות.
— אני לא יכולה לשלם את השכירות… — היא גמעה בבכי.
נדז’דה נתנה לה כריך גבינה.
— אל תבכי. זה יסתדר.
יומיים לפני מסיבת השנה החדשה הגיעו השינויים. במסעדת “אולימפ” הנוצצת, בלה לבובנה פוזה כמלכה, הכתר שלה נטוי, הלורקס מנצנץ.
— איגור סרגייביץ’ מגיע עם אשתו! — התפארה.
אך אז הדלתות נפתחו. איגור נכנס. ולצדו נדז’דה — מהממת בשמלת קטיפה ירוקה-ברקת, שיער מסודר בגלים אלגנטיים, עיניים רגועות ובטוחות בעצמן.
בלה נתקעה. המשקה שלה התיז על שמלתה. היא זיהתה את העיניים שהיא ראתה מדי יום מעל המסך הישן.
— זה… — לחשה אילונה.
איגור הוביל את נדז’דה לבמה. היא החזיקה במיקרופון, הביטה בקהל, פגשה את מבט קושא, ואז עצרה מול בלה.
— ערב טוב. בחודש האחרון הייתי לצדך. ראיתי איך את עובדת. וראיתי מה עומד בדרכך.
לאט היא התקרבה לשולחן הנהלה. בלה לבובנה עמדה כמו בובה, הכתר נטוי, מגוחכת.
— חסכי את המאמץ. אני זוכרת את דברייך: “לזרוק את המז…!” עכשיו את מול הבעלים — והלקוחות שלך מפחדים רק ממך.
כונן USB הונח על השולחן. חשבונאות כפולה, הקלטות ממצלמות, עדויות הנהגים — הכל. עוה”ד כבר היו מודעים.
— טעות… אני… — פלטה בלה בקושי.
— את מפוטרת, — אמרה נדז’דה בשקט. — עם רישום בספר העבודה. והמשטרה. אילונה, שותפות.
ואז פנתה לכולם:
— אני רוצה להציג את ראש הלוגיסטיקה החדש. קסניה, בואי.
קושא רעדה, אך נדז’דה חייכה אליה בחום:
— את יכולה. אני מאמינה בך.
האבטחה הוציאה את בלה מהחדר. היא עדיין ניסתה לצעוק, אך המוזיקה וההמולה הכריעו אותה.
איגור התקרב לנדז’דה, הניח את ידו על כתפה:
— היית חמורה.
— הייתי צודקת, — ענתה נדז’דה. — לפעמים צריך להיכנס למכונות כדי להבין מדוע האוניה טובעת.
— רוצה תפוחי אדמה מטוגנים? — שאל איגור בצורה לא מתאימה.
— מאוד, — צחקה נדז’דה. — ועכשיו נלך. קושא תצליח.
הם יצאו אל הלילה הקר. פתיתי שלג נפלו גדולים ורכים. העבודה רק החלה, אך נדז’דה ידעה: בחברה שלה, מה שחשוב הוא הלב, לא מחיר החליפה.
