הנחתי את ידי לרדת. הדם היבש והאדום כמעט וכתם את מפית השולחן הלבנה. באולם של “Grand-Hotel” האוויר היה כבד מליליות ובשמים מתוקים, שמנוני ומסחרר בו זמנית. ולריז’ פאבלוביץ’ קוטוב התפאר בשפע ללא גבולות. חמישה מיליון עבור ערב אחד בלבד — כדי שכולם יבינו: קוטוב עדיין בשליטה מלאה.
— תחייכי, אגטה. לפחות עכשיו אל תכעסי — מלמל אחי, דניס, כשהלך לידי.
דניס היה מושלם במראהו. שיער בהיר, כתפיים רחבות, לסת כמו של אבינו. לצידו זרח איננה — אחותנו הקטנה, שתמונותיה באינטרנט צברו לייקים כמו פתיתי שלג. שניהם היו כמו אבינו, תבנית אחת מושלמת.
ואני? קטנה, עיניים כהות, שיער תמיד בכאוס. בין זרים, שלרוב סבלו אותי רק מנימוס.
— ועכשיו מילה לחוגג! — צעק המנחה.
אבינו קם, יישר את העניבה. שקט ירד על האולם.
— חברים, עמיתים — התחיל בקול בס עמוק — שישים וחמש שנים זו גיל מכובד. בניתי בתים, ניהלתי עסקים. אך הדבר החשוב ביותר — ילדיי. דניס, סגני ותמיכתי. איננה, נשמת המשפחה.
מבטו נעצר עליי. חד, בוחן.
— ואגטה. האמנית שלנו. — מישהו צחק באולם. — תמיד בצבעים, תמיד במרתפים. ובכן, לכל משפחה יש את ייחודה. נתתי לה את הכל כדי שתהיה מסודרת, גם אם מעט תועלת נבעה מכך. אך אני אב, אני שומר הכול יחד.
ריאותי בערו. שלושים שנה חיכיתי לדבר אחר. לא לעזרה קטנה. אלא למילים הפשוטות האלה: “אני גאה בך.”
הכול השתנה לפני חצי שנה, כשאמא אושפזה. בדיקה שגרתית גילתה משהו בלתי צפוי. המומחה הביט בי זמן רב, ואז במסמכי אמי.
— אגטה ולרייבנה, כאן משהו לא נכון. לפי תוצאות הניתוחים, אין זיקה ביולוגית בינך לבין הוריך. ביולוגיה לא עושה ניסים.
עזבתי את הקליניקה סחרחרה, עם ראש פועם. בבית פתחתי את המסתור במשרד של אמא. תמונה ישנה: גבר צעיר, שיער חום, עיניים חכמות. מאחור נכתב: “ארטור. טבר. 1994.”
— הוא היה אמן, שוחזרן — הסבירה אמא, בעוד ששאלותי כמעט שלא נשמרו. — אביך היה אז שנה אחת בסיביר. הייתי לבד… ארטור לא ידע דבר. וולרי… הבין הכל מיד כשיצאת מהקליניקה. אבל שמר על שתיקה. בשבילו היית פגם, תזכורת לכך שלא הכול ניתן לשליטה.
קמתי. הכיסא צרח ברעש חזק על הרצפה.
— אבא, אפשר לומר כמה מילים? — חטפתי את המיקרופון.
אבי עיוות את פניו, אך לא העז לעשות פרובוקציה מול האורחים.
— טוב, בתי. אמרי משהו משמעותי.
ידיי רעדו, אך הקול היה יציב:
— אמרת שאני היוצאת דופן של המשפחה הזו. ש”גידלת אותי.”
— אגטה, תשבי — לחש דניס מהשורה הראשונה.
— “את בושה למשפחה!” — חזרתי על מה שאמר לי לפני חודש, כשלא אפשרתי לו להשתמש בסדנה שלי לצרכיו. — הראית זאת לכולם. אמרת שאני לא ראויה לשמך.
שקט כמו בקבר. אפילו מערכת האוורור נראתה כאילו עצרה.
— היום הבאתי לך מתנה. הכנה ביותר בחייך.
שלפתי מעטפה מהתיק והשמטתי אותה על השולחן.
— כאן דף ממעבדה. בשבוע שעבר לקחתי שערה מהז’קט שלך. שחור על לבן: אינך אבי. התאמה אפסית. ואת יודעת מה? זה גורם לי להרגיש טוב יותר.
אבי הלבן מפנים, פניו התעקמו.
— את… מה את עושה? — גמגם.
— אני מפטרת אותך. אינך צריך עוד לשחק את האב האוהב. אינך צריך עוד לממן אותי — אני מסתדרת לבד. אמא גילתה הכול. אבי האמיתי היה יוצר. הוא לא הרס אנשים.
שלפתי את המפתחות עם מחזיק כבד מהתיק.
— בחנייה מחכה ל”GAZ-21 וולגה”. שחורה, כמו חדשה. שיפצתי אותה בעצמי שנה וחצי. כל ברגה מקורית. רציתי להראות שגם אני יכולה ליצור.
המפתחות נחתו בכף ידו. אהב רכבים כאלה. עיניו נצצו.
— אך את זרה לי. רק אדם קר. אז אני לוקחת את הרכב. הוא מושלם מדי כדי לעמוד ליד חלקיך המתכתיים חסרי הנשמה.
הלכתי לעבר היציאה.
— ערב טוב לכולם. זה לא יהיה משעמם.
בחוץ המתינה הוולגה. בין רכבי היוקרה המיובאים, היא נראתה כמו מלכה. נכנסתי פנימה. ריח עור ישן, שמן וכביש מילא את הפנים.
המנוע התעורר בקול עשיר. הפנסים חתכו את החושך.
הטלפון רעד. “אבא.”
הסתכלתי על המסך וכיביתי אותו.
לפניי היה טבר. שם גרה אחותו של ארטור, שמצאתי באינטרנט. היא חיכתה לי.
לחצתי על הגז. במראה האחורית האורות התעמעמו, הדיבורים המזויפים ואדם שניסה למחוק אותי במשך שלושים שנה.
לא הייתי עוד קוטובה. הייתי אני. וההחלטה הזו הייתה נכונה.
היא מתקשרת לבתה. היא אומרת: “שלום אמא, אני עסוקה.” ללא תגובה. רק לייק בתשובה.
