בבית המשפט העליון במקסיקו סיטי, האוויר היה כבד וקר. ריח השעווה הרצינית והמבריקה של הרצפה התערבב עם הארומות של בושם יקר. זה היה ריח הכוח – ולעיני דייגו גרזה, ריח הניצחון הקרב ובא.
דייגו ישר את השרוול של החליפה האיטלקית המיוחדת שלו באיטיות והביט בשעון הזהב שלו.
9:05.
חיוך מרוצה וציני התפשט על פניו.
אשתו – או ליתר דיוק האישה שתוך שעות תהפוך לאשתו לשעבר – איחרה.
טיפוסי קמילה.
תמיד לחוצה, תמיד קצת מבולגנת, ותמיד מוקפת בריח אבקת תינוק ומרכך זול. בעיני דייגו, היא מעולם לא השתייכה לעולם של מגדלי זכוכית נוצצים ורכבי יוקרה.
היא הייתה חלק מן העבר. עבר שדייגו רצה למחוק בכל מחיר.
לצידו, ולריה מונטנגרו חצתה את רגליה הארוכות והמושלמות.
ולריה הייתה כל מה שקמילה לא הייתה.
אלגנטית. נוצצת. טורפת.
היא לבשה חליפה לבנה, שהייתה יקרה יותר מכל ארון הבגדים של קמילה יחד, וכל תנועה שלה גרמה ליהלומים שלה לנצוץ.
ולריה הניחה באיטיות את ידה המטופחת על זרועו של דייגו.
– אתה חושב שהיא תעז להגיע? – היא לחשה, בקול מספיק כדי שהעיתונאים שבקצה האולם ישמעו.
– או שמא הבינה כבר מזמן שהיא הפסידה במשחק הזה?
דייגו צחק בשקט, בוזי.
– קמילה עקשנית, אמר באיטיות. – אבל לא חכמה. היא תגיע. היא חושבת שאם תבכה מספיק, השופט יתרחם עליה.
הוא נקש באצבעו על התיק העבה שמולו.
הסכם הנישואין.
בטוח ומחייב.
לפחות כך הבטיח ארטורו ורגאס, אחד מעורכי הדין המפורסמים ביותר לגירושין במדינה.
ברגע זה, דלתות האלון הענקיות של אולם המשפט נפתחו בחיכוך.
השיחות נדם.
כולם ציפו לאותו הדבר.
אישה שבורה.
אישה בוכה.
מישהי שתתחנן.
אבל כשקמילה נכנסה, האוויר באולם השתנה.
היא נראתה מותשת.
לבשה סוודר אפור גדול מדי ושמלה דהויה עם הדפס פרחים, שהדייגו כבר ראה עליה לפני שלוש שנים.
אבל היא לא הייתה לבד.
בידה השמאלית היא החזיקה את ידו של מטאו, ובידה הימנית את ידו של סופיה.
התאומים בני השלוש היו לבושים באופן מושלם. מטאו בחליפה כחולה כהה, וסופיה בשמלה לבנה כשלג.
נראו כמו שני מלאכים קטנים בלב סערה מתקרבת.
קמילה לא הביטה במצלמות.
לא הביטה גם בעיתונאים הלוחשים.
היא הביטה ישירות בעיניו של דייגו.
המבט שלה היה רגוע.
ולא ניתן לערעור.
בליבה היא התפללה בשקט.
– אני כאן, היא אמרה בסופו של דבר.
קולה היה שקט, אך כל האולם שמע אותו.
– והבאתי את ילדיי כי הם צריכים לראות את זה.
ולריה צחקה בקול רם.
– אלוהים! היא הביאה את הילדים לדיון גירושין? – לעג. – דייגו, לא נותר בה אפילו טיפת אלגנטיות.
– סדר בבית המשפט! – צעק השופט רובלס והכה בפטישו.
קמילה חצתה את האולם בשלווה.
היא ישבה לבד ליד שולחן הנאשמת.
לא היה לה עורך דין.
היא הוציאה את לוח השרטוט הקטן שלה מהתיק כדי שהילדים יוכלו לצייר בשקט.
ארטורו ורגאס קם מיד.
– כבוד השופט, החל בצליל יהיר, הנתבעת הופיעה ללא ייצוג משפטי, באיחור, וברור שאין לה אמצעים כלכליים להמשיך בהליך.
הוא עשה הפסקה קצרה.
– לקוחי מבקש את המשמורת המלאה על הילדים.
לחישה רכה עברה באולם.
– גב’ גרזה גרה בשכונה ענייה, המשיך ורגאס. – אין לה את הסביבה המתאימה לגידול הילדים. לקוחי לעומת זאת יכול להבטיח בתי ספר יוקרתיים, מטפלות ובטחון.
קמילה הקשיבה בשקט.
לא הפריעה אפילו במילה אחת.
כאשר ורגאס סיים, השופט רובלס הביט בה.
– גב’ גרזה, אמר – האם חתמת על הסכם הנישואין הזה?
קמילה הנהנה לאט.
– כן.
קולה נשאר רגוע.
– עשיתי זאת מתוך אהבה.
היא חיפשה בתיק שלה והוציאה מעטפה עבה חומה.
– אבל דייגו שכח פרט קטן.
דייגו הרים את גבותיו.
קמילה התקרבה לדוכן.
– נראה שהוא שכח מי הייתי לפני שהפכתי למלצרית.
ולריה צחקה בקול רם.
– ומי היית? אף אחד!
קמילה פנתה לאט לעברה.
חיוכה היה קר.
– פשוט הסתתרתי, היא אמרה בשקט.
השופט לקח את המסמכים.
החל לקרוא.
בעמוד הראשון הוא הרים את גבותיו.
בשני הוא החוויר.
בשלישי ידו החלה לרעוד.
הוא הביט בדייגו.
האולם היה בשקט מוחלט.
– מר גרזה… אמר השופט לבסוף.
– האם אתה יודע למי שייך האלגוריתם של Garza Dynamics?
דייגו צחק.
– שלי.
– לא, השיב השופט.
הוא הביט בקמילה.
– בעלת הפטנט היא קמילה קרדנאס.
האולם נשף יחד.
– ומה שמעניין עוד יותר… המשיך השופט.
– קמילה קרדנאס היא היורשת היחידה של אימפריית התקשורת של משפחת קרדנאס.
הבזקי מצלמות נדלקו.
עיתונאים צעקו.
פניו של דייגו החווירו.
– זה בלתי אפשרי…
– את, אמר השופט בקור, אינך בעלת החברה.
הפסקה.
– את רק עובדת.
דייגו קרס על ברכיו.
לפתע הדלתות נפתחו ברעש.
סוכני התביעה נכנסו לאולם.
– דייגו גרזה וולריה מונטנגרו, נשמעה ההודעה. — אתם נעצרים בחשד להונאה וריגול תעשייתי.
אזיקים צלצלו.
ולריה צעקה.
דייגו התחנן.
קמילה פשוט חיבקה את סופיה והחזיקה את ידו של מטאו.
השופט רובלס הנהן לה בכבוד.
– התיק נסגר, גב’ קרדנאס.
קמילה הנהנה בשקט.
וכשהיא יצאה מהאולם, שישה חודשים מאוחר יותר, מהקומה החמישים של מגדל אורורה ששונה שמו, נפרסה לפניה כל פנורמת העיר.
קמילה עמדה ליד החלון.
לבשה חליפה אלגנטית ומדודה.
היא כבר לא הייתה קורבן.
היא הייתה מנכ”לית אחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות ביותר ביבשת.
המזכירה שלה נכנסה.
– גב’ קרדנאס… הגיע עוד מכתב מהכלא. מדייגו גרזה.
קמילה הביט במעטפה.
ואז זרקה אותה למגירה יחד עם המכתבים האחרים שלא נפתחו.
– השמד את זה, אמרה ברוגע.
ואז פנתה לחדר המשחקים.
מטאו וסופיה שיחקו על לוח שחמט יפה.
קמילה כרעה לידם.
חיבקה את שיערם.
– בחיים, היא אמרה בעדינות, לא מנצח זה שתוקף ראשון.
סופיה הרימה את מבטה.
– אז מי מנצח?
קמילה חייכה.
– זה שמכיר את מה שעליו להגן עליו.
– ושאף פעם לא שוכח שהאור בסופו של דבר תמיד מנצח את החושך.
