— לוסי — קולו של אלכסנדר היה קר ומוחלט — אספי את החפצים שלך למחר. הדירה עכשיו שייכת לי.
הוא גלגל את שרוולי החולצה הכחולה שלו, אבל עיניו נותרו קרות ובלתי מתפשרות.
— לפני החתונה, הכל כבר היה על שמי. תשכחי את הדמעות ואת הדרמות.
לוסי עמדה דוממת מול הכיור, צופה במים הקרים נופלים על הצלחת. טיפות נפלו על הסינר שלה, אבל היא לא זזה כלל. באיטיות סגרה את הברז, ייבשה את ידיה במגבת משובצת ותלתה אותה בזהירות על הקרס. רק אז היא הרימה את מבטה אליו.
— בסדר — אמרה בשקט. — מחר כבר לא אהיה כאן.
אלכסנדר חיכה להתפוצצות: צעקות, דמעות, שישה-עשר שנות דרמה שכעת נראו לו חסרות ערך. אך לוסי עמדה שם, רגועה, שקטה, כמעט בלתי ניתנת לפריצה. היא לקחה את הספוג והמשיכה לנקות את השולחן, נמנעת מהמפתחות בצורה טבעית שהרגיזה אותו.
לפני שש-עשרה שנה, הכל היה אחרת.
לוסי, בת עשרים ושש, עבדה במרכז קטן להעתקת מסמכים במרתף של בניין ישן. רעש המכשירים התערבב עם ריח הדיו הטרי, והחדר הרגיש חי.
בערב של חודש פברואר, בתוך סופת שלגים, נכנס אלכסנדר. הוא היה צריך להדפיס דחוף תיק גדול של תוכניות. גבוה, עם פנים אדומות מהקור, הוא התבדח בזמן שהמכונה הישנה טיפלה בעדינות בעלי הדפים.
— את עובדת כאן כל הלילה? — שאל, תוך שהוא נותן לה את הדפים החמים.
— היום כן — השיבה לוסי. — אני צריכה לסיים מוקדם כדי לקחת מחר את אמא שלי לרופא.
— היא לא מרגישה טוב?
— היא חולה מאוד — לחשה לוסי. — קשה לה ללכת, והיד הימנית כמעט אינה פועלת.
אלכסנדר לא עזב. למחרת הוא חזר עם תה חם ומאפה גבינה והציע לקחת את לוסי ואת אמה לרופא עם רכבו הישן. הוא נראה אמין בצורה מדהימה: רגיש, קשוב ובו זמנית בטוח בעצמו.
— שמרי עליו, בתי — לחשה אמה. — הוא אדם טוב.
החתונה התקיימה בצנעה, כמעט בסתר. אמו של אלכסנדר ישבה זקופה, מביטה בזלזול ברהיטים השחוקים ובאביזרים הפשוטים.
— ילדה ללא קשרים, עני כמו נץ — מלמלה. — אבל אם זה חשוב לאלכסנדר…
הוריו של אלכסנדר נתנו לזוג דירה בת שלוש חדרים, רשומה רשמית על שם בנם.
לוסי ארגנה את הבית, תפרה כיסויים, למדה לאפות את המתוקים האהובים על אלכסנדר. נולדה בתם, אמה. הלילות היו אינסופיים: בכי, חיתולים רטובים, נדנוד העגלה, חלב חם. אלכסנדר טיפח את הקריירה שלו, מחשיב את תרומתו למשפחה רק בתשלום החשבונות.
הכול השתנה לאחר מותה של אמה של לוסי. בבוקר סגרירי בנובמבר, לוסי ישבה ליד המיטה הריקה, לחצה את פניה אל סוודר הצמר של אמה ולא יכלה לבכות. בתוכה היה רק חלל ריק.
לאחר ההלוויה, אלכסנדר זרק את העניבה השחורה שלו על הכיסא:
— סוף סוף הכל נגמר — אמר. — מחר נוכל לישון בשקט.
לוסי הרימה את מבטה. אצל אלכסנדר לא היה זכר לחמלה — רק עצבים ועייפות מהשנים האחרונות.
החיים המשיכו, הילדים גדלו, אך לוסי ידעה: האמת תתגלה. וכאשר חברה ותיקה גילתה לה את הבגידה של אלכסנדר, לוסי פעלה ללא דמעות, רק עם נחישות קרה כקריסטל.
בעזרת דניאל, חוקר פרטי לשעבר, היא מכרה את הדירה ואת חדר הקולג’, העבירה את הכסף לחשבונה וקנתה בית חמים ונעים חדש למשפחתה.
כאשר אלכסנדר חזר ומצא את הדלת ריקה, הוא נותר המום. לוסי חזרה על חייה לידו.
בבית החדש, לוסי סידרה את הקניות במטבח. אמה חייכה, איליה דחף את משאית המשחק שלו על הרצפה. החיים נמשכו — והפעם, הם היו בידיה של לוסי.
