“אנחנו נמכור את בית הקיץ שלך. אמא שלי זקוקה לו יותר.” — ואז אניה התקשרה רק שיחת טלפון אחת לשכן
סרז’וזה זרק את מפתחות המכונית על שולחן פינת האוכל והחל לפתוח את מעילו בשלווה. הוא אמר את המשפט הבא בטבעיות כזאת, כאילו לא דיבר על חלק חשוב מחייו של אדם, אלא על חפץ ישן שכבר הגיע הזמן לזרוק.
— נמכור את בית הקיץ שלך. אמא שלי זקוקה לו יותר.
אניה קפאה ליד הכיריים.
המטלית שהחזיקה בידה החליקה לאט מבין אצבעותיה ונפלה בשקט על קצה השולחן.
— על איזה בית קיץ אתה מדבר? — שאלה בשקט, עדיין עומדת עם גבה אליו.
סרז’וזה צחק בחוסר אמון.
— על שלך, כמובן. אין אחר. על שלי אני לא יכול לדבר, כי אין לי אחד.
הוא חלץ את נעליו, דחף אותן הצידה ברשלנות ונכנס למטבח כאילו הם דנים במשהו שכבר הוחלט מזמן.
הוא עצר מאחורי אניה, הסתכל לתוך המחבת והמשיך:
— אל תתחילי שוב עם זה. אנחנו משפחה. לאמא שלי יש בעיות רציניות. הרצפה שלה נהרסה, הצינורות בחדר האמבטיה דולפים, ובכל יום היא עלולה להציף את השכן מלמטה. היום היא התקשרה אליי, כמעט בכתה.
אניה הניחה לאט את הכף.
היא כבר הרגישה שמשהו לא בסדר.
— ואז?
— היא מצאה פועלים לשיפוץ, אבל אין לה כסף. ואת יושבת לך על מגרש של שש מאות מטרים רבועים, מגיעה לשם רק פעמיים בשנה, ורק עשבים גדלים שם. מה הטעם לשמור עליו? נמכור וזהו. מהכסף נסדר את הדירה של אמא שלי. אפילו יישאר לרהיטים חדשים.
הקול שלו היה רגוע.
רגוע מדי.
כאילו הוא לא שאל, אלא פשוט הודיע על החלטה.
אניה הרגישה משהו קר מתכווץ בתוכה.
— אתה באמת אומר שאני צריכה לשלם על השיפוץ של אמא שלך מהירושה שלי?
היא הסתובבה.
הביטה ישר לתוך עיניו.
— המגרש הזה היה מתנה מהדודה שלי. הוא רשום על שמי. ואני לא מוכרת אותו.
פניו של סרז’וזה התקשחו.
בדיוק לתשובה הזאת הוא ציפה.
הוא ציפה שאניה תתנגד קצת בהתחלה. שתכעס. שאחרי כמה ימים תשנה את דעתה.
כי עד עכשיו תמיד זה היה כך.
קודם היא התנגדה, אחר כך נכנעה.
אבל הפעם היה משהו אחר בקולה.
— שוב את עושה עניין מכל דבר — אמר בכעס בזמן שמזג לעצמו מים. — אתמול כבר דיברתי על הכול עם אמא שלי. המגרש נמצא במקום טוב. נמצא קונה מהר. בסוף השבוע אלך לשם, אצלם תמונות ונפרסם מודעה.
אניה הסתכלה עליו בחוסר אמון.
— כלומר כבר החלטת לפרסם אותו? בלעדיי?
— אניה, אל תתנהגי כאילו נעשה לך עוול נורא. אמא שלי באמת צריכה את זה.
כמובן.
זינאידה פטרובנה תמיד חשבה כך.
מבחינת החמות, הרכוש של כלתה מעולם לא היה באמת שייך למישהו אחר.
זה היה פשוט משהו שבמוקדם או במאוחר יהיה לה זכות להשתמש בו.
ארבע שנים קודם לכן, כשאניה ירשה את בית העץ הקטן, החמות שלה כבר התחילה לתכנן בביקור הראשון.
— כאן צריך לבנות סאונה לסרז’וזה.
— כאן יהיה גן ירק.
— ושם יהיה מקום טוב לצנצנות של השימורים.
אז אניה אמרה “לא” בפעם הראשונה בחייה.
היא לא רצתה גינה בשביל אנשים אחרים.
היא לא רצתה לעבוד בסופי שבוע.
היא לא רצתה עוד מקום שבו כולם יגידו לה מה לעשות.
היא רק רצתה קצת שקט.
זינאידה נעלבה.
היא קראה לה חסרת תועלת.
ואחר כך במשך חודשים כמעט לא דיברה איתה.
אבל סרז’וזה מצא שימוש משלו למגרש.
לאט לאט הוא התחיל להעביר לשם את הדברים שלו.
צינורות ישנים.
רדיאטורים חלודים.
חתיכות מתכת.
חלקי מכוניות.
כל מה ש”עוד יכול להיות שימושי”.
— ברזל שווה כסף — הוא תמיד אמר.
אבל עד שאניה הבינה, המקום הקטן והשקט הפך למגרש גרוטאות.
כבר כמעט לא היה אפשר לראות את הבית.
אניה שילבה את זרועותיה.
— התשובה שלי היא: לא.
סרז’וזה הסתכל עליה.
— מה?
— אני לא מוכרת. זו הרכוש שלי. וזהו.
פניו של האיש האדימו.
הוא הניח את הספל על השיש חזק יותר מהנדרש.
— אז תקשיבי טוב. מחר אני מביא לשם מתווך. נעריך את המגרש. וכשיגיע קונה רציני, נראה איך את מתכוונת למנוע את זה.
הוא התקרב אליה.
— אמא שלי כבר בונה על הכסף הזה. את לא תגרמי לי להיראות רע מולה.
אניה רק הביטה בו.
לא הכעס שלו הפחיד אותה.
אלא העובדה שהוא באמת האמין שיש לו זכות להחליט במקומה.
סרז’וזה לקח את המעיל שלו.
— אני הולך לעזור לאמא שלי לפני השיפוץ. ואת בינתיים תחשבי כמה את אנוכית.
הדלת נטרקה.
הדירה השתתקה לפתע.
אניה נשארה באמצע המטבח.
היא לא בכתה.
היא לא נשברה.
רק הסתכלה על הטלפון שלה שעל אדן החלון.
מחר הוא מביא מתווך?
בסדר.
אז גם היא תעשה משהו.
היא הרימה את הטלפון באיטיות וחיפשה באנשי הקשר את האות “מ”.
— מישה? שלום. זאת אניה, מהבית בקיץ.
מהצד השני נשמע קול גברי עמוק צוחק.
— וואו, שכנה! מה קרה? בעלך שוב הביא ערימה של ברזל? אני כבר מפחד שיום אחד זה יעבור גם אליי.
אניה חייכה.
אבל בחיוך הזה כבר לא הייתה נחמדות.
רק נחישות.
— לא, מישה. הפעם מדובר במשהו הרבה יותר רציני.
— במה?
— לא מזמן אמרת לי שקנית מכונת ריתוך חדשה. חזקה.
קולו של האיש מיד הפך רציני יותר.
— כן. למה?
אניה הסתכלה החוצה דרך החלון.
— כי אני צריכה אותה.
רגע של שתיקה.
— בשביל מה?
— בשביל שיעור.
ארבעים דקות לאחר מכן אניה כבר הייתה בדרך לבית הקיץ.
היא לא בכתה.
היא לא רעדה.
התוכנית כבר הייתה מוכנה בראשה.
מישה חיכה לה ליד השער.
הוא לבש כפפות בד, מסכת הריתוך הייתה מורמת על מצחו, והוא בחן בעיניים ביקורתיות את גדר המתכת הירוקה.
מאחורי הגדר התנשא הגאווה של סרז’וזה:
ערימת הגרוטאות הענקית שאסף במשך השנים.
ואניה ידעה בדיוק:
מחר היא כבר לא תהיה זו שמעמידים אותה בפני עובדה מוגמרת.
