תקציב שיפוץ המטבח שכב בתמימות על השולחן. הדף הלבן היה מלא בתוכניות, חישובים ותקוות. הוא ייצג שלוש שנים של חיסכון: חופשות שבוטלו, רכישות שנדחו וכל סכום כסף נוסף שהצלחנו לשים בצד. בדיוק חישבתי את המחיר של האריחים האיטלקיים בצבע ירוק־אזמרגד לקיר המטבח, כאשר הטלפון של סרגיי צלצל.
זו הייתה ראיסה פטרובנה.
לאמא של בעלי היה כישרון מיוחד: היא תמיד ידעה לחלק את הכסף של אחרים בקלות מדהימה. כאילו היא לא דיברה על החסכונות של המשפחה שלה, אלא פשוט הזיזה ז’יטונים על שולחן משחק.
— סריוז’ה, אירינה, אתם על רמקול? — היא שאלה בקול שכבר נשמע בו שההחלטה התקבלה.
— כן, אמא — ענה סרגיי.
— אז תקשיבו. אני ולדימיר דיברנו על יום ההולדת העגול של קרינה. אתם יודעים, היא אישה מצליחה. יש לה סלון וילונות משלה. היא לא יכולה להשתמש במחשב זול מול הלקוחות שלה. לכן, בשם כל המשפחה, אנחנו נותנים לה מחשב נייד פרימיום. הוא עולה מאה ושישים אלף רובל.
העיפרון נעצר לי ביד.
מאה ושישים אלף.
בדיוק הסכום שהיינו צריכים לאחד החלקים החשובים ביותר בשיפוץ המטבח שלנו.
— זה רעיון נהדר, ראיסה פטרובנה — אמרתי בשקט. — אבל איפה בדיוק אנחנו נכנסים לתוכנית הזאת?
כמה שניות של שתיקה עברו.
ואז נשמע קולו של ולדימיר, אחיו הגדול של סרגיי.
הוא היה מסוג האנשים שמדברים על הצלחה כאילו הם המציאו אותה בעצמם. הייתה לו חברת בנייה, הוא נסע במכונית יקרה, ובכל שיחה משפחתית הזכיר לכולם כמה הוא עשה למען אחרים.
— אירינה, אל תהיי כל כך קטנונית! — אמר. — אני משלם על ארוחת היוקרה במסעדת “Zolotaya Imperiya”. מכם אנחנו מצפים רק למתנה מכובדת.
ואז הגיע הנאום הרגיל שלו:
— כסף הוא אנרגיה. כשאתה נותן משהו איכותי לאדם מצליח, אתה נכנס למעגל העושר. זו השקעה במוניטין של המשפחה!
חייכתי.
— תיאוריה מעניינת, ולדימיר. אבל אני לא חושבת שזו השקעה כלכלית כאשר חשמלאי ומשפחה רגילה נותנים את החסכונות שלהם לאיש עסקים עשיר. זה נשמע יותר כמו הוצאה פשוטה.
הקול של ולדימיר השתנה מיד.
— תמיד הייתה לך חשיבה ענייה! אין לך שום תחושה של משפחה!
באותו רגע נשמע קולה של אליסה, הבת של קרינה, ברקע:
— דוד סרגיי, אמא באמת צריכה את המחשב הנייד. ואם היא תקבל חדש, אני אוכל להשתמש במק הישן שלה באוניברסיטה.
ואז הכול התבהר לי.
הם לא ביקשו מתנה.
הם פשוט החליטו שאנחנו נשלם עליה.
— אני מבינה — אמרתי בשקט. — תודה שעדכנתם אותנו.
וניתקתי את השיחה.
סרגיי ישב לידי בשקט. ראיתי את המאבק הפנימי שלו. הוא ידע שאני צודקת, אבל כל חייו הוא שמע את אותו משפט:
“בשביל המשפחה צריך להקריב.”
— אולי בכל זאת ניקח את הכסף מהחסכונות שלנו… — הוא אמר בחוסר ביטחון. — זה יום הולדת חמישים שלה. ולדימיר ייעלב. זה יהיה לא נעים מול כולם.
קמתי, ניגשתי לארון והוצאתי קופסת קרטון ישנה.
הנחתי אותה על השולחן.
— אתה זוכר את יום הולדת החמישים שלך?
סרגיי הוריד את מבטו.
פתחתי את הקופסה.
בפנים היו שלוש מגבות דקות עם ברווזים צהובים קטנים.
— זה מה שהם נתנו לך.
בעלי חייך, אבל במרירות.
— קרינה אמרה אז: “דברים מתקלקלים, כסף נגמר, אבל תשומת לב וחום של בית הם הדברים החשובים באמת.”
סגרתי את הקופסה.
— אז זה בדיוק מה שאנחנו ניתן לה. תשומת לב. וחום של בית.
ביום יום ההולדת העגול, המסעדה “Zolotaya Imperiya” נצצה כאילו עוצבה על ידי מישהו שאהב זהב יותר מכל דבר אחר. נברשות קריסטל, סידורי פרחים ענקיים ואווירה של פאר בכל מקום.
קרינה קיבלה את פני האורחים בשמלה אלגנטית בצבע בורדו. ראיסה פטרובנה ישבה לצידה והביטה בכולם בגאווה.
כשהגיע הזמן להעניק את המתנות, ולדימיר לקח את המיקרופון.
— הכוח של משפחה הוא בכך שאנחנו יכולים לסמוך אחד על השני — הכריז בחגיגיות. — ועכשיו מגיעה ההפתעה הגדולה ביותר של הערב. המתנה של סרגיי ואירינה!
כל האולם הסתובב לכיווננו.
אליסה כבר חייכה וחיכתה למחשב הנייד.
קמתי עם קופסה גדולה ועטופה בצורה יפה.
— קרינה היקרה — התחלתי. — ביום הולדת החמישים של סרגיי לימדת אותנו משהו חשוב מאוד. אמרת שהטכנולוגיה זמנית, אבל החום של הבית נשאר לנצח.
החיוך של קרינה החל להיעלם לאט.
פתחתי את הקופסה.
בפנים היה סט יפהפה של מגבות במבוק עם ראשי התיבות שלה רקומים בזהב.
— אנחנו נותנים לך את הנוחות של הבית.
האולם השתתק.
— וכדי שתוכלי להתחיל את הדרך שלך לעבר העושר, כפי שולדימיר אמר…
הושטתי לה מעטפה.
— בפנים יש כרטיס מתנה למוצרי אלקטרוניקה בשווי חמשת אלפים רובל.
פניה של קרינה התקשו.
— מגבות?! איפה המחשב הנייד? — היא שאלה בקול רם.
כולם שמעו אותה.
באותו רגע ניקולאי בוריסוביץ’, חבר ותיק של המשפחה, פרץ בצחוק.
— כל הכבוד, אירינה! ולדימיר, נראה שאנרגיית העושר לא עובדת בלי הכסף של אחרים!
צחוק שקט עבר בין האורחים.
ולדימיר האדים מרוב מבוכה.
בסופו של דבר הוא נאלץ להזמין את המחשב הנייד מכספו שלו.
סרגיי ואני אכלנו את ארוחת הערב שלנו בשקט, ולפני הגשת העוגה חזרנו הביתה.
לפני שעזבנו, בעלי העביר לולדימיר את עלות שני המקומות שלנו בארוחה וכתב רק:
“כדי שאף אחד לא יחליט יותר בשבילנו מה אנחנו כביכול חייבים.”
חודש לאחר מכן המטבח שלנו היה מוכן.
האריחים האיטלקיים בצבע ירוק־אזמרגד נצצו להפליא על הקיר.
ואז הבנתי:
לפעמים המותרות הגדולות ביותר אינן מתנה יקרה.
המותרות הגדולות ביותר הן ללמוד להגן על הדברים שעבדת כל כך קשה כדי להשיג.
