דלת המתכת הכבדה נטרקה בעוצמה, עד שהמברשת לנעליים נפלה מהמדף שבמסדרון. רגע אחרי זה, התיק צנח גם הוא על הרצפה. יצאתי מהחדר הרחצה, מוחק את ידי במגבת מחוספסת, ועצרתי במפתן הדלת.
בני בן העשר, טימופיי, עמד נשען על הקיר. הוא התנשף בקוצר נשימה, כאילו רץ מרתון, ומעיליו היו פתוחים, למרות שמחוץ לבית שלט בוץ נובמבר קור ורטוב.
— טים, מה קרה? למה אתה מרביץ בדלת? — שאלתי, תוך שאני זורק את המגבת על המכונה הכביסה. — לך לשטוף ידיים. הפסטה מתקררת על הכיריים. ותן לי את היומן שלך, היום יש מפגש הורים בתיכון.
טימופיי הרים פתאום את עיניו. הוא לא הביט לי בעיניים, אלא בכיוון החזה שלי. במעיל העבודה הישן והדוהה שלי, שריחו היה רווי שמן מתכת.
— אל תלך — אמר בלחש. — אבא, בבקשה. רק חתום לי על היומן.
ניגשתי אליו.
— מה קרה? שלוש הערות בשבוע אחד. אני צריך לדבר עם המורה.
טימופיי בעט בתיק בכעס.
— כי הם עושים עליי צחוק! — התפרץ. — לסטאז’ר יש נהג עם רכב שחור. לאביה של מאשה יש חליפה ושעון יקר. ואתה… אתמול הגעת לקחת אותי עם הפיקאפ הישן שלך. כל המסדרון הריח דיזל. הם אמרו שאתה רק מכונאי, ולכן אין לי קונסולה, כי אנחנו עניים.
מילותיו פגעו בי עמוקות. הבן שלי בוש מהמעמד שלי. מידי השמן שלי, מבגדי השחיקה שלי.
חמש שנים אני מגדל אותו לבד, מאז שאשתי מתה ממחלה קשה. יחד בנינו את המפעל שלנו לייצור ציוד תעשייתי. כשהיא נעלמה, לא יכולתי לשבת במשרד הריק של המנכ”ל. לקחתי מנכ”ל טוב, שמרתי על חלקי, וירדתי למפעל לעבוד. במפעל שלי עבדתי כראש מכונאים. תיקנתי מכונות, לימדתי צעירים. העבודה הפיזית עזרה לי לשרוד את הכאב.
בתיכון היוקרתי אליו התקבל טימופיי בזכות כשרונו, אף אחד לא ידע שהאיש הקודר במעיל העבודה הוא בעל אחד המפעלים הגדולים בעיר.
— ריח השמן הוא ריח העבודה ההגונה — אמרתי ברוגע. — לך לאכול. אני אלך למפגש ההורים.
באותו יום הפסיקה פס הייצור המרכזי במפעל. עבדנו ארבע שעות מתחת לפרס עד שסוף סוף הצלחנו לתקנו. כשהגענו לסוף העבודה, לא נשאר זמן לחזור הביתה ולהחליף בגדים. שטפתי מהר את פניי בכיור המפעל, ועליתי על ה-UAZ הישן.
בדרך התקשרתי למנכ”ל שלי.
— פאסה, הציוד למעבדת הכימיה של תיכון 32 הגיע בשלום?
— כן. התשלום בוצע דרך הקרן הצדקה, כפי שביקשת. המנהל מודה מאוד.
— טוב. תתקשר אליו. תגיד שהמייסד יהיה נוכח במפגש ההורים היום. אבל בלי רעש מיותר.
בתיכון הריח היה של צבע טרי וחומר חיטוי. במסדרון עמדו הורים אלגנטיים: בגדים יקרים, תיקים ממותגים.
כשהיכנסתי לכיתה, השיחות נפסקו.
המורה, ז’אנה אדוארדובנה, הרימה את מבטה מהטלפון.
— או, אבא של טימופיי — אמרה בקור. — שב בפינת הכיתה. רק שים לב לא ללכלך את הרהיטים.
שבתי למקום.
המפגש התחיל כרגיל. המורה שיבחה מספר תלמידים, עד שלפתע הביטה בי.
— למרבה הצער, יש תלמידים שאינם עומדים ברמת התיכון. לדוגמה, טימופיי.
בכיתה השתררה דממה.
— הילד אינו יודע להתנהג. אתמול לא רצה לאכול פיצה, אלא את הסנדוויץ’ שלו. כאן לומדים ילדים ממשפחות מצליחות. אבל מה אפשר לצפות אם בבית רואים מציאות אחרת?
עניתי ברוגע.
— טימופיי מקבל ציונים מצוינים בכל המבחנים. מה הקשר לסנדוויץ’?
המורה הרימה את קולה בכעס.
— כאן לומדים ילדים של אנשי עסקים ומנהיגים! ואתה מגיע בבגדים מלאי שמן! “אבא שלך עני וגם אתה!” — כן, אמרתי לו את זה!
בכיתה השתררה דממה מוחלטת.
אז הדלת נפתחה, והמנהלת נכנסה.
— ערב טוב. שמעתי שנמצא כאן האדם שמימן את הציוד למעבדתנו.
המורה חייכה.
— כאן יש רק הורים. אלא אם כן זה הוא — היא הצביעה עליי. — מכונאי.
המנהל הביט בי והחיוור.
— גריגורי סטפנוביץ’?
קמתי.
— ערב טוב. בדיוק שומע איך המורה מחליטה על עתיד בני.
המנהל ניגב את מצחו בחוסר נוחות.
— הוא זה שתרם עשרות מיליונים לבית הספר!
פניה של המורה נראו חיוורות.
— המעבדה נשארת — אמרתי ברוגע. — הילדים לא אשמים. אבל יש לי תנאי אחד.
המנהל הנהן במהירות.
— מחר האישה הזו כבר לא תעבוד בבית הספר הזה.
המורה ישבה לאט.
— ועכשיו כתוב את מכתב ההתפטרות שלך.
לאחר מכן יצאתי.
טימופיי חיכה לי בקומה הקרקעית.
— אבא… יפטרו אותי?
— לא. אתה נשאר.
— אז מה קרה?
— המורה שלך תחפש עבודה חדשה מחר.
בני הביט בי מבולבל.
— למה?
— כי היא שכחה את הדבר הכי חשוב. לא הבגדים או הכסף מגדירים אדם, אלא מעשיו.
טימופיי הנהן מהרהר.
— אבא… בשבת תראה לי את הפרס החדש במפעל?
חייכתי.
— כמובן. אבל קודם נתקן את הציונים הרעים שלך.
בני צחק והחזיק אותי חזק, תוך שהוא חובש את פניו במעיל שלי שריחו שמן מכונות.
