כשהבעל שלי הזיז את הצלחת בארוחת הערב עם הבעה כאילו הגשתי לו לא קציצת קייב, אלא הודעה ממס הכנסה, הבנתי מיד: עכשיו מתחילה “הרפורמה הפיננסית הגדולה”. סרגיי יישר את המפית, כחכח קלות בגרון והביט הצידה, כאילו הוא רואה דרך הקיר את עתידו העסקי המזהיר.
— לָארָה, חישבתי — אמר בחגיגיות. — התקציב שלנו קורס בגלל חוסר האחריות הפיננסית שלך. מעכשיו נעבור לחשבונות נפרדים.
האוויר עוד לא ממש התכווץ, אבל כבר הורגש בו הריח הכבד של הונאה עצמית, כמו דג שנשאר יותר מדי זמן בתנור. הנחתי את המזלג.
— רעיון נהדר, סרז’ה — אמרתי בשלווה, עם חיוך שאיתו אפשר לברך גם את התליין שלך. — אז אני גם אשמור את החלק שלי.
זה עצר אותו לרגע. בעיניים של סרגיי לא היה תסריט כזה. הוא ציפה לוויכוח, התנגדות, דרמה. לא… שיתוף פעולה.
— נכון — הנהן לבסוף בגאווה. — אני חוסך לסטטוס שלי. גבר צריך סטטוס, לָארָה. ולך… יספיק לגרביים.
לסרגיי אנטולייביץ’ תמיד היה כישרון מיוחד: הוא הצליח לדמיין את עצמו כאריה של עולם העסקים, בזמן שבפועל היה מנהל ביניים בחברת חלונות פלסטיק שניסה לשרוד. “סטטוס” אצלו בדרך כלל היה לקנות מחברות יקרות שהוא מעולם לא השתמש בהן ולשתף ציטוטים מעוררי השראה כאילו זה מגדיל את החשבון בבנק.
— סיכמנו — אמרתי. — תאכל את הבשר, או שזה כבר לא נכנס לחזון האסטרטגי שלך?
הוא אכל. לפחות זה עוד היה “ביחד”.
השבוע הראשון של הסדר החדש היה חגיגת הגאווה הגברית. סרגיי הסתובב בבית כמו גורו פיננסי שהמציא את מושג החיסכון. הוא קנה יומן “פרימיום” בכריכת דמוי עור ורשם בקפידה כל הוצאה, כאילו מדובר בקוד הסודי של וול סטריט.
ביום רביעי הוא חזר עם שקית: שתי קופסאות של הבירה הכי זולה וכיסונים ממקור מפוקפק.
אני, בינתיים, פרקתי את הקניות שלי: פורל, אבוקדו, גבינות, ירקות טריים, בקבוק ריזלינג קר.
סרגיי נשען על משקוף הדלת והסתכל.
— את חוגגת? — שאל בציניות. — בגלל זה אין לנו חיסכון.
— לא “לנו”, סרז’ה — תיקנתי בשלווה. — לי. אתה חוסך לסטטוס שלך.
הוא אכל את הכיסונים כאילו זה טעם הניצחון.
— זה גרוע — מלמלתי.
— מה? — הרים את הראש.
— גז, מים, בלאי של הסיר, חומר ניקוי… אם כבר מפרידים הכל, בוא נהיה מדויקים.
הוא קפא לרגע.
— אל תצחקי, לָארָה…
— אני לא צוחקת. אלה יחסי שוק.
“יחסי שוק” לא ישבו עליו טוב בכלל. כאילו פתאום הבין שרומנטיקה לא מופיעה באקסל.
בשבת הגיעה אנה ליאונידובנה, החמות שלי. אישה שיכולה גם לאהוב וגם להוציא גזר דין במבט אחד.
סרגיי מיד התחיל להתלונן:
— אמא, לָארָה אפילו מחשבת נייר טואלט!
היא הניחה את הכוס לאט.
— סרז’ה… כשביקשת “חשבונות נפרדים”, בכלל חשבת או שפשוט עשית רעש?
— אני מבצע אופטימיזציה!
— אתה לא מבצע אופטימיזציה. אתה משחק להיות מבוגר עם כסף של משחק.
הוא קם בפתאומיות ויצא מהמטבח.
— היסטרי — היא אמרה בשלווה. — כמו אבא שלו.
תוך שבועיים “המערכת החדשה” התחילה להתפרק. סרגיי רזה, נהיה עצבני, ובשם החיסכון נראה יותר ויותר כמו אדם שבורח מההחלטות של עצמו.
ואז בערב שישי חזרתי הביתה: על השולחן היו ציפורנים נבולות ובקבוק “שמפניה סובייטית”.
— לָארָה, תשבי — אמר בחגיגיות. — יש לי הצעת פשרה. אני שם חמשת אלפים רובל בקופה המשותפת.
פתחתי קובץ אקסל.
— זו המציאות.
העיניים שלו עברו על השורות: שכירות, חשבונות, ניקיון, פחת, “הוצאות חיים”.
— את דורשת ממני כסף בדירה של אשתי שלי?! — התפרץ.
— בדירה של האישה שאיתה עשית חשבונות נפרדים — תיקנתי בשלווה.
השתררה שתיקה ארוכה. ואז הוא קם בבת אחת.
— אני עוזב!
— בהצלחה, סרז’ה. קח גם את הכיסונים. זו ההשקעה שלך.
הדלת נטרקה.
השקט בדירה היה רך ונקי, כמו אחרי החלטה טובה.
הטלפון צפצף: הודעה מאנה ליאונידובנה.
“הוא הגיע. הוא כועס. אמרתי לו שהאמת תמיד יקרה — פשוט לא כולם יכולים לשלם עליה.”
חייכתי.
“אני בסדר. בוחרת וילונות. מהתקציב שלי.”
