ושם, מעל כוס התה שלי, פתאום הכול התבהר: זו לא הייתה מריבה.
זה היה תיאטרון.
רק שאני לא קיבלתי בו תפקיד — ולכן נאלצתי לאלתר.
בינתיים סטאס דפדף ב”רשימה” שלו, שככל הנראה הכין עוד באותו בוקר, בזמן שהתאמן מול המראה בתפקיד “מנהל המשבר המשפחתי”.
— הסעיף השני — אמר בטקסיות. — אין בבית בקרה תקינה על ההוצאות. מזון. בגדים. הוצאות הבית.
הדוד בוריס לעס באדישות כריך, כאילו ההאשמות היו רק רעש רקע.
הנחתי את הכפית.
— זה מעניין מאוד — אמרתי. — אז בואו נבהיר משהו. האם זה דו”ח כספי או מופע משפחתי?
— זו שיחה רצינית! — התפרץ סטאס.
— בשיחה רצינית בדרך כלל יש מספרים — השבתי. — לא רק מצבי רוח.
אנה גאורגייבנה התכופפה קדימה, כאילו סוף־סוף מצאה את הרגע המתאים להתערב.
— מספרים אינם הכול, אילונה. תפקידה של אישה הוא ליצור בית, לא להתחרות בבעלה.
חייכתי, אבל זה כבר לא היה החיוך האדיב.
— את צודקת — אמרתי. — יצירת בית היא דבר חשוב. למשל, חשוב גם שלא תתקיים בו הצגה משפילה מתמשכת.
“הקהל” נדרך לרגע. סטאס, לעומת זאת, נראה כאילו רק חיכה לזה והרים את ראשו.
— את רואה? בדיוק על זה אני מדבר! — הצביע לעברי. — את לוקחת הכול כהתקפה! אי אפשר לדבר איתך בצורה נורמלית!
— לא, סטאס — אמרתי לאט. — איתך אי אפשר לדבר בצורה נורמלית. זה ההבדל.
האוויר בחדר כאילו קפא.
לנוצ’קה נשפה בזעם, ואנה גאורגייבנה הביטה בי כאילו זה עתה הודעתי שאני מוכרת את הירושה המשפחתית ועוברת לגור במאדים.
פניו של סטאס האדימו.
— את לא היית צריכה להגיד את זה — אמר בקול שקט ומאיים.
וכאן הגיע הרגע שכנראה כל אחד יספר אחר כך בצורה אחרת: הם כדרמה, הוא כניצחון, ואני כהתפכחות.
הנחתי את הספל על השולחן.
— טוב — אמרתי. — אז בואו נדבר כך שכולם סוף־סוף יבינו.
הבטתי סביבי. איש לא זז.
— זו לא ארוחת ערב משפחתית — המשכתי בשלווה. — זו סצנה מתוכננת מראש, שבה אני השעיר לעזאזל, ואתה, סטאס, הגיבור ש”מסדר את הכול”.
סטאס פתח את פיו, אבל לא יצא ממנו קול.
— ההבדל היחיד — המשכתי — הוא שהסיפור הזה לא עובד. כי אני לא מתכוונת לשחק בו.
אנה גאורגייבנה כבר הייתה נסערת באמת.
— אילונה, זו כבר חוצפה!
— לא — הבטתי בה. — זו הכרה במציאות.
הדוד בוריס השתעל קלות.
— אני רק באתי לאכול — אמר בעדינות, כאילו ניסה להחזיר את היקום למסלולו המקורי.
אבל כבר היה מאוחר מדי.
סטאס קם לפתע.
— טוב — אמר. — אז תגידי את זה. את לא מכבדת את המשפחה הזאת.
פעם אולי הייתי מתחילה להסביר. או שותקת. או מנסה “להחליק” את המצב.
אבל עכשיו רק הנהנתי.
— לא — אמרתי בפשטות. — אני לא מכבדת את ההצגה הזאת.
השתיקה כבר לא הייתה מתוחה.
היא הייתה ריקה.
כמו כשבסוף הצגה מכבים את האורות מוקדם מדי, והשחקנים עדיין עומדים בחושך, בלי לדעת אם ההצגה הסתיימה או שמישהו פשוט נתן סימן שגוי.
סטאס הביט בי, ולראשונה לא היה בו לא כעס ולא עליונות.
רק בלבול.
— את תמיד הורסת הכול — אמר לבסוף.
חייכתי, אבל הפעם בעייפות.
— לא, סטאס — עניתי. — אני פשוט לא ממשיכה לשחק.
הרמתי את הספל שלי, לגמתי את הלגימה האחרונה והנחתי אותו.
— אם זו הייתה “שיחה משפחתית”, אז תודה על ההזמנה.
וקמתי.
כשצעדתי אל הדלת, לא שמעתי מיד דבר מאחוריי. איש לא צעק, איש לא קרא לי לחזור. כאילו כולם עדיין ניסו להבין באיזו מערכה של ההצגה הם נמצאים.
ליד הדלת עצרתי לרגע.
— אה, וסטאס — אמרתי מבלי להסתובב. — בפעם הבאה תכתוב תסריט טוב יותר. זה היה שקוף מדי.
ואז יצאתי.
האוויר הקר בחדר המדרגות היה מרענן בצורה מוזרה. כאילו מישהו פתאום הנמיך את עוצמת הקול של העולם.
ולראשונה באותו ערב לא חשבתי על מה אחרים חושבים.
חשבתי רק על כמה שקט יכול להיות מקום שבו כבר לא צריך לשחק שום תפקיד.
