גלב בוריסוביץ’ ישב בראש השולחן כמו מלך שכבר הכריע את גורלם של כולם. ידיו היו שלובות על בטנו, ועל פניו התנוססה הבעה של ביטחון מוחלט. לצדו ישבה אשתו, תמרה פטרובנה, והנהנה בהסכמה לכל מילה שאמר, בעוד בעלי, אולג, נמנע מלהביט בי.
“אתם, הצעירים, יודעים רק לבזבז כסף,” אמר חמי והקיש באצבעו על השולחן. “אנחנו עבדנו כל החיים ויודעים מה שווה כל רובל. לכן אני חושב שכדאי שתמסרי לנו את כרטיס הבנק שאליו הועברה הירושה מסבא שלך. אנחנו נדע להשתמש בכסף בצורה נכונה. נבנה בית גדול לכל המשפחה ונגור בו יחד.”
עצמתי את עיניי לרגע. הכעס בער בתוכי, אבל כשדיברתי, קולי נשאר רגוע.
“לא, גלב בוריסוביץ’. אני לא אתן לכם את הכרטיס. הכסף הזה שייך לי, ורק אני אחליט מה לעשות בו.”
דממה כבדה השתררה בחדר.
תמרה פטרובנה כיסתה את פיה בהלם. אולג החוויר. פניו של חמי האדימו לאט.
“מה אמרת?”
“אמרתי שהירושה הזאת באה מסבא שלי. זה לא הכסף שלכם. הוא לא שייך למשפחה שלכם. אני אשתמש בו כדי לבנות את העתיד שלי.”
“אולג, למה את מדברת ככה עם אבא שלי?” שאל אולג לבסוף. “הוא רק רוצה לעזור לנו. תחשבי על זה – יכול להיות לנו בית משלנו.”
הבטתי בבעלי, ובפעם הראשונה הבנתי עד כמה אני לבד בתוך הנישואים האלה.
“אולג, אנחנו גרים בדירה שכורה כבר שנתיים. אנחנו חוסכים כדי לקנות דירה משלנו. למה הירושה של סבא שלי צריכה להגשים את החלום של ההורים שלך?”
גלב בוריסוביץ’ קם בפתאומיות.
“אנחנו משפחה! מרגע שנכנסת למשפחה הזאת, יש לך גם חובות!”
גם אני קמתי.
“אני התחתנתי עם הבן שלך, לא הפכתי למשרתת של המשפחה שלך.”
קולו הפך נוקשה יותר.
“אולג, תעמיד את אשתך במקום! אנחנו לא צריכים אישה אגואיסטית במשפחה שלנו!”
מה שהכאיב לי יותר מכל לא היו המילים שלו, אלא השתיקה של אולג. הוא אפילו לא ניסה להגן עליי.
“אלינה, תבקשי סליחה מאבא שלי,” אמר בשקט. “את מגזימה בגלל הכסף.”
הבטתי בו בחוסר אמון.
“אתה זוכר את מאה אלף הרובל שחסכנו, ואבא שלך לקח לפני שלושה חודשים כדי לקנות נגרר? גם אז אמרת שזה בסדר.”
אף אחד לא ענה.
באותו ערב חזרתי הביתה לבדי. כמה שעות אחר כך הגיע אולג ואמר שאביו מצא פשרה.
“תעבירי את הכסף לחשבון על שמי,” אמר. “ככה אבא יהיה רגוע. הרי אנחנו נשואים.”
הבטתי בו בתדהמה.
“אתה באמת רוצה שהירושה של סבא שלי תהיה רשומה על שמך?”
אולג התרגז.
“את תמיד מחלקת הכול ל’שלי’ ו’שלך’! אבא שלי צודק. את אגואיסטית!”
באותו רגע הבנתי שהבעיה מעולם לא הייתה רק הכסף. הבעיה הייתה שהם פשוט לא כיבדו אותי.
למחרת אולג עבר לגור אצל הוריו. הוא היה בטוח שאפחד ואבקש ממנו לחזור.
אבל זה לא קרה.
הגשתי בקשה לגירושין.
יומיים לאחר מכן קיבלתי הודעה מהבנק. כל הכסף שהיה בחשבון החיסכון המשותף שלנו, הכסף שחסכנו כדי לקנות דירה, נעלם.
ארבע מאות וחמישים אלף רובל.
המוטב היה גלב בוריסוביץ’.
התקשרתי מיד לאולג.
“איפה הכסף?”
“אבא השתמש בו לבנייה,” הוא ענה בשלווה. “זה לטובת המשפחה.”
לא בכיתי. אפילו כבר לא כעסתי.
הרגשתי רק נחישות קרה.
אספתי את כל הראיות, פניתי לעורך דין ונסעתי למגרש שבו חמי בנה את הבית שלו.
הנגרר החדש עמד ליד ערימות של לבנים שזה עתה הגיעו.
“אלינה?” שאל אולג בהפתעה. “שינית את דעתך?”
הנדתי בראשי.
“לא באתי להתנצל.”
הוצאתי את המסמכים מהתיק.
“זאת העתק של התלונה שהגשתי למשטרה. יש לי הוכחות שלקחתם את הכסף המשותף שלנו בלי ההסכמה שלי.”
פניו של אולג החווירו מיד.
אביו התחיל לצעוק.
“את לא יכולה להוכיח שום דבר!”
“אני דווקא יכולה,” עניתי בשלווה. “דפי החשבון, ההודעות והשיחה המוקלטת שלנו מוכיחים הכול.”
אולג נכנס ללחץ.
“אלינה, בבקשה, אל תעשי את זה…”
“אתה הוא זה שהכריח אותי.”
תוך חצי שעה חלקי בכסף חזר לחשבון שלי.
נכנסתי למונית והתחלתי את הדרך לחיים החדשים שלי.
לא היה לי בית. כבר לא היה לי בעל.
אבל היה לי משהו יקר הרבה יותר – החופש שלי.
סבא שלי תמיד אמר:
“הדבר החשוב ביותר בחיים הוא לעולם לא לתת לאחרים להחליט במקומך על העתיד שלך.”
ורק אז הבנתי עד כמה הוא צדק.
