“את המזוודות פשוט תניחי ליד הדלת…” – אמר חתני. ואז הוא פשוט השאיר אצלי את אמו שלו.
–את הדברים אפשר להניח בשקט ליד הדלת, דודה גלינה. רק בזהירות, יש שם מראה…– אמר חתני, קוסטי, כשהוא בעקשנות נמנע מלהביט בי.
הוא הכניס בזה אחר זה את קופסאות הקרטון הענקיות, הקשורות בחבל, אל תוך הדירה הקטנה שלי בת חדר אחד. מאחוריו, כמעט תקועה במסדרון הכניסה הצר, עמדה אמו.
היא הייתה אישה קטנה ושברירית. לבשה מעיל ישן ושחוק, שמתחתיו הציצה שולי שמלה פשוטה עם הדפס פרחים. היא חיבקה אל חזה תיק קטן, ובידה השנייה החזיקה פיקוס ישן ועייף בתוך עציץ פלסטיק.
– אמא, מעכשיו את תגוררי כאן – אמר קוסטי בעליזות מוגזמת, בזמן שניגב את הזיעה ממצחו. – דודה קטלין היא אדם זהב, אני בטוח שתסתדרו מצוין. ואנחנו סוף סוף נוכל קצת להתרווח. מאשה בהיריון… ארבעה אנשים בתשעה־עשר מטרים רבועים זה בלתי אפשרי.
עמדתי באמצע הסלון שלי.
בבית שלי.
בדירה שעבדתי עשרים שנה כדי להשיג.
ופתאום הרגשתי…
כאילו מישהו פשוט השתלט על החיים שלי בלי לשאול אותי אפילו פעם אחת.
בתי, מאשה, התחתנה עם קוסטי לפני שנתיים. הם גרו בשכירות וחסכו כל אגורה למשכנתה.
שלושה חודשים קודם לכן דודה גלינה מכרה את הבית שלה בכפר כדי לתת לבנה את כל הכסף כהון עצמי לדירה.
התוכנית של קוסטי הייתה “גאונית”.
הם יקנו דירה גדולה.
אמו תעבור לגור איתם.
כולם יהיו מאושרים.
אבל החיים התערבו.
הבנק אישר להם הלוואה קטנה יותר.
מחירי הדירות עלו.
מאשה נכנסה להיריון.
בסופו של דבר הם הצליחו לקנות רק דירת שני חדרים, שאחד החדרים כבר יועד לתינוק.
ולאן תלך האישה שכבר אין לה בית משלה?
כמובן.
אל החמות שלה.
אליי.
לדירה של חדר אחד.
– אני ממש מצטערת, קטלין…– לחשה דודה גלינה בעיניים מושפלות. – אני לא אטריד אותך… אני רק צריכה פינה קטנה…
קוסטי הנהן במהירות.
הוא נשק לאמו.
ואמר לי:
– תודה, אמא! אני לעולם לא אשכח את זה!
ברגע הבא הדלת כבר נסגרה מאחוריו.
נשארנו שתינו לבד.
שתי נשים זרות.
בחדר אחד.
הבית שלי תמיד היה המקום השקט שלי.
מאז הגירושים חייתי לבד.
לכל דבר היה המקום שלו.
בבוקר שתיתי את הקפה שלי בשקט.
בערב צפיתי בסדרות מתח.
אהבתי להסתובב בבית בחלוק הרחצה הישן והדהוי שלי.
ועכשיו…
בתוך יום אחד החיים הפרטיים שלי נעלמו.
חילקנו את החדר לשניים.
המיטה שלי עברה ליד החלון.
ליד הדלת הצבנו ספה ישנה שנפתחת למיטה.
בינינו הכנסנו ארון גדול ומגושם שהפך למחיצה מאולתרת.
השבוע הראשון היה מלחמה שקטה.
דודה גלינה כמעט לא השמיעה קול כשהלכה.
כל כך בשקט, שזה כבר התחיל לעצבן אותי.
לילה אחד התעוררתי.
דמות כהה עמדה ליד החלון.
כמעט קיבלתי התקף לב.
היא רק הסתכלה על הירח.
היא לא הצליחה להירדם.
אבל הקרב האמיתי התחיל במטבח.
חמישה וחצי מטרים רבועים.
שתי נשים פשוט לא הצליחו להסתדר שם יחד.
– דודה גלינה… – נאנחתי ביום השלישי. – אני אשטוף את הכלים. יש לי את השיטה שלי. ו… בבקשה להשתמש קצת פחות במים.
האישה מיד נסוגה לאחור.
– אוי, סליחה… בכפר אנחנו רגילים ככה…
למחרת היא בישלה מרק.
סמיך.
שומני.
בדיוק מה שכל חיי נמנעתי ממנו.
– **הכבד שלי לא עומד בזה** – אמרתי בקרירות.
ראיתי כמה זה פגע בה.
ובכל זאת…
הכעס שלי לא הגיע לה.
הוא הגיע לחתני.
הוא החליט בשבילי.
הוא התייחס לבית שלי כאילו הוא שלו.
ואני הוצאתי את הכעס שלי על האדם החלש ביותר.
במשך שבועות כמעט לא דיברנו.
רק משפטים קצרים:
– המים רתחו.
– אני נכנסת לשירותים.
– אפשר להזיז את הנעליים שלך?
הכול הפריע לי.
האופן שבו ערבבה את התה שלה.
הפיקוס שלה שתפס את החלון שלי.
הדרך שבה יישרה בזהירות כל מפה.
הגברתי בכוונה את עוצמת הטלוויזיה.
והיא הייתה עוברת בשקט למטבח.
ופשוט מביטה ברחוב.
אחרי חודש כבר הייתי בטוחה:
אי אפשר לחיות כך.
בשבת אחת קוסטי סוף סוף הגיע לבקר את אמו.
הוא בא לבד.
הביא שקית תפוחים.
וקופסת תה זול.
הוא נשאר עשר דקות.
בדיוק עשר דקות.
כשהלך, דודה גלינה הסתכלה זמן רב מהחלון על המכונית שהתרחקה.
בעיניה היה כאב גדול כל כך…
כאילו מישהו לקח ממנה את הבית שלה פעמיים.
אז הבנתי.
אני לא הייתי הקורבן האמיתי.
היא הייתה.
היא מכרה את הבית שלה.
הקריבה את כל חייה.
והבן שלה פשוט…
דחק אותה הצידה.
כאילו הייתה רהיט ישן וחסר שימוש.
השינוי הגיע באמצע נובמבר.
זה היה לילה קר.
התעוררתי כי שמעתי מישהו בוכה.
בשקט.
בחניקה.
מאחורי הארון.
הצצתי בזהירות.
דודה גלינה שכבה מכורבלת.
היא החזיקה תמונה ישנה ממוסגרת קרוב לחזה.
היא רעדה.
לא אמרתי דבר.
הלכתי להכין תה קמומיל.
שתי כוסות.
התיישבתי לידה.
– מה קרה?
לקח לה זמן רב לענות.
ואז היא אמרה רק:
– חלמתי על הבית שלי… על עצי התפוחים… קוסטי היה עדיין ילד קטן… נתתי לו הכול… ועכשיו אין לי לא בית… ולא מקום בעולם הזה…
קולה נשבר.
וברגע ההוא כל הכעס שלי נעלם.
נשארו רק שתי אמהות מבוגרות.
שתי נשים.
שנתנו הכול לילדים שלהן.
ובסוף קיבלו את אותו הדבר:
בדידות.
באותו לילה דיברנו עד הבוקר.
גיליתי שבמשך ארבעים שנה היא הייתה אחות במד”א בכפר.
בסערות.
בשלגים.
לאור מנורת נפט היא עזרה לילדים להגיע לעולם.
היא ידעה בעל פה שירים של יסנין.
היא אהבה את אותם סרטים ישנים שאני אהבתי.
בבוקר הארון כבר לא היה חומה בינינו.
הוא היה רק רהיט.
מהיום הבא הכול השתנה.
למדתי לאהוב את המרקים העשירים שלה.
והיא התחילה לבשל עם פחות שמן.
היא תיקנה את הבגדים הישנים שלי.
החזירה חיים לפרחים הנבולים שלי.
ליד הפיקוס שלה הגיע גם הגרניום שלי.
באיזשהו אופן…
גם אנחנו השתרשנו זו לצד זו.
בתחילת דצמבר קוסטי ומאשה הגיעו לבקר.
הם הביאו עוגה.
קוסטי אכל בתיאבון מהמאפים שדודה גלינה הכינה לפנות בוקר.
ואז אמר בנונשלנטיות:
– אמא… נשאר לך אולי עוד קצת כסף? אנחנו צריכים בערך מאה וחמישים אלף לרהיטים…
בחדר השתררה דממה.
האישה לא הצליחה לדבר.
הרי היא כבר נתנה לו הכול.
הנחתי לאט את הספל.
– עכשיו תקשיבו לי.
שניהם הביטו בי.
– לקחתם מהאישה הזאת את הבית שלה. הבאתם אותה לכאן כאילו הייתה רהיט ישן. במשך שישה שבועות התקשרת לאמא שלך רק פעמיים. ועכשיו אתה בא, אוכל את האוכל שהיא הכינה… ועוד מבקש ממנה כסף?
קוסטי החוויר.
– מעכשיו דודה גלינה תגור איתי. כל עוד היא רוצה. אבל בכל סוף שבוע תבואו לקחת אותה אליכם. לנכד שלה יש זכות להכיר את סבתו. ולך יש חובה לזכור מי הקריבה בשבילך את כל חייה.
קוסטי רצה להתנגד.
אבל אמו הסתכלה עליו בפעם הראשונה…
כמו אמא.
ולא כמו מישהי שפוחדת לאבד את אהבת בנה.
– קטלין צודקת – אמרה בשקט. – אני לא צריכה את הכסף שלך. אני צריכה את האהבה שלך.
עברו שישה חודשים.
נולד להם הנכד.
קוסטי הגיע בכל שבת בדיוק בזמן.
הוא כבר לא הביא תה זול.
הוא הביא פירות טריים.
עשה קניות.
תיקן דברים שהתקלקלו.
ובכל פעם שאל:
– אמא… קטלין… אתן צריכות משהו?
ואנחנו עדיין ישבנו בערבים יחד ליד החלון.
שתינו תה.
הבטנו בכוכבים.
פעם אחת דודה גלינה לחצה בעדינות את ידי.
– כשהגעתי לכאן, חשבתי שבאתי לכאן כדי למות.
חייכתי.
– שטויות, גלינה… החיים שלנו רק עכשיו באמת התחילו. תני לי את הביסקוויט! עוד רגע מתחילה הסדרה האהובה עלינו.
