חגיגת הכניסה לדירה החדשה שלנו נראתה יותר כמו טקס הכתרה, שבו במקום כיסא מלכות עמד דירת שני חדרים שזה עתה הורכבה, ובמקום סמלי מלכות — כל הארסנל הרגשי של המשפחה.
חמותי, סבטלנה פטרובנה, נכנסה כאילו היא לא אורחת אלא מפקחת מדינה שבאה לבדוק את חוקיות האושר שלנו. מאחוריה הלך בעלי, איליה, עם אותו מבט אופייני של “קוקר ספניאל שמח”, שמופיע רק כשהוא עדיין לא יודע שעומדת לפרוץ צרה. את השיירה סגרה יוליה, אחותו, ובעלה ויטיה, שנשא קופסה בכזו יראת כבוד כאילו בתוכה נמצא המפתח לתחנת כוח גרעינית.
— בבקשה — הכריזה סבטלנה פטרובנה והצביעה על השולחן. — זה בשבילכם. כדי שתשמרו רגעים משפחתיים. את כולם.
בתוך הקופסה הייתה מצלמה. לא צעצוע פשוט. מצלמת DSLR מקצועית, שהמחיר שלה לבדו מעלה שאלות מוסריות. הסתכלנו אני ואיליה אחד על השני: זה רציני? במשפחה שלנו “מתנה” הייתה בדרך כלל מגבת מטבח דהויה או קערת סלט שאפילו האורחים כמעט התנצלו עליה.
— תודה, אמא! — אמר איליה בהתרגשות.
— תשתמשו בה כמו שצריך — הוסיף ויטיה בחשיבות. — זו טכנולוגיה יפנית. זה לא צעצוע. לא ללחוץ סתם.
בשבועות הראשונים זה באמת היה אידילי. למדתי את ההגדרות, צילמתי את החתול, שבכל תמונה נראה כאילו הוא בדרך לפתיחת תערוכה בגלריה. איליה היה גאה, והמצלמה סוף סוף שימשה למה שנועדה.
ואז הטלפון צלצל.
יוליה התקשרה. הקול שלה היה כל כך מתוק שהוא השאיר אחריו תחושת דביקות חשודה.
— אולצ’קה, יקירה… טובה קטנה. למישוטקה יש הופעה בגן, הוא מתחפש לפטרייה! זו מזכרת כל כך חשובה! אפשר להשאיל את המצלמה ליום אחד? ויטיה יצלם ויחזיר מיד.
משהו בי התנגד מיד. קול פנימי ישן ומנוסה, שתמיד מדבר מאוחר מדי אבל אף פעם לא טועה. אבל איליה כבר התלהב:
— ברור, שייקחו! זו משפחה!
המצלמה נלקחה. ולא חזרה.
בהתחלה זה היה רק יום איחור. אחר כך שבוע. ואז התחילו התירוצים: “קבצי RAW”, “מצלמה איטית”, “תיקון צבע”, “עיבוד מורכב”. הקול של ויטיה הפך בהדרגה לשילוב של אמן נעלב וגאון IT.
— זו לא סתם תמונה, אוליה! זו אמנות!
— זה פטריית גן ילדים, ויטיה.
— את לא מבינה כי את הומניטרית.
עבר חודש. הסבלנות שלי התאדתה כמו מרק שנשאר על הכיריים.
ואז יום אחד ראיתי מודעה.
“למכירה מצלמה מקצועית. מצב מצוין. דחוף.”
בתמונה הייתה המצלמה שלנו. עם רצועה בצורת כף חתול. ברקע אותו שטיח מפורסם עם האיילים שאי אפשר לשכוח.
הבטן שלי נהייתה אבן.
— איליה — אמרתי בשקט. — בוא הנה.
ברגע שהוא ראה, הוא החוויר.
— זה… זה שלנו.
— לא “דומה”. זה זה.
בנינו תוכנית. פרופיל מזויף. מפגש. קניון.
איליה היה לחוץ.
— לא צריך משטרה?
— אולי. אבל קודם נראה כמה יצירתית המשפחה שלך הפכה להיות.
ויטיה הגיע לפגישה עם “הקונה”. הסתכל מסביב בחשדנות, כאילו הוא במבצע סודי.
כשהוא ראה אותנו, הוא לא הבין מיד.
ואז הורדתי את משקפי השמש.
— היי, ויטיה — אמרתי בשלווה. — תראה את הסחורה.
הפנים שלו קרסו.
— אני… אני רק רציתי לשפר אותה!
— ב־50 אלף?
המשטרה הגיעה מהר יותר מההסברים.
בתחנה כולם הופיעו. גם סבטלנה פטרובנה, כמו כוח טבע שאי אפשר לעצור.
— תשחררו את הבן שלי! זה עניין משפחתי!
— גברת, זו גניבה — אמר השוטר בעייפות.
שתיקה נפלה.
איליה בפעם הראשונה הסתכל עליה לא כבן, אלא כאדם בוגר.
— אמא… מספיק.
בפועל הכול הסתיים פשוט: עונש לוויטיה, קנס לחמותי, הרבה עלבון ועוד יותר דרמה.
אבל באמת הסתיים משהו אחר: ההיגיון המשפחתי המוזר שבו המילה “קרוב משפחה” נותנת רשות לעשות הכול.
בסוף מכרנו את המצלמה.
עם הכסף נסענו רחוק.
למקום שבו אף אחד לא מבקש שום דבר בהשאלה.
ושבו שטיחים לא מסתכלים עליך בחזרה עם איילים.
