# **שבת בסאונה**
בכל שבת, בית הכפר שלי היה מתחיל לאט לאט להפוך לסוג מוזר של “סניף סנטוריום” שהוכרז בעצמו — ונכבש בטבעיות מוחלטת על ידי קרובי המשפחה של בעלי.
בדיוק בשעה 14:00 הייתה מגיעה השיירה.
חריקות בלמים בשער, ענן אבק, טריקות דלתות. מתוך הטויוטה הישנה הייתה יוצאת ראשונה קתרינה ויקטורובנה, כאילו היא מגיעה לקבלת פנים רשמית ולא לחצר של בית זר. אחריה “הפמליה”: ז’אנה עם בעלה אנטון, אחר כך סמיון — ניצב נצחי של המשפחה — ואשתו לודה, שתמיד לעסה מסטיק כאילו היא מעכלת את סודות החיים הגדולים.
“הם באו לסאונה.”
שתי המילים האלה היו חג בשבילם. בשבילי — מבצע צבאי.
הם ראו בזה מנוחה: אדים, בירה קרה, מנגל שמכין את עצמו איכשהו, ומלפפונים שלדעתם פשוט צומחים מהאוויר לתוך הצנצנות. אני ראיתי עבודה: חיתוך עצים, הדלקת אש, סחיבת מים, עריכת שולחן, שטיפת כלים, ניקיון, חיוך — ובמקביל הישרדות.
ה“תרומה” שלהם הסתכמה בדרך כלל בשקית חצי ריקה של מיונז ולחם מתחנת דלק. זה היה חלקם ב“משותף”, שבפועל היה המקרר שלי, הכסף שלי והאנרגיה שלי.
— טניושקה! — צעקה קתרינה ויקטורובנה, מנפחת את החזה כאילו הגיעה לביקורת רשמית. — האדים חמים? השרית את ענפי הערער?
היא הסתכלה עליי כמו מפקחת רשמית על דו”ח עם טעויות.
— כמובן שהשריתי — עניתי בשלווה. — הכנתי את העצים, הסאונה מוכנה. אולי הייתם מביאים משהו… נגיד בשר?
אנטון מיד התחיל לבחון את הרצפה, כאילו שם נמצאת הסדק הכי מעניין בעולם. ז’אנה נפנפה ביד:
— אוי, טני, אל תהיי כזאת… חומרנית. אנחנו משפחה. אצלכם הרי יש הכול.
“אצלכם יש הכול.”
זה היה המשפט האהוב עליהם.
ואז הם הסתערו לתוך הבית כמו יחידת תקיפה מתורגלת היטב.
בשעות הבאות השקט נעלם. הסדר התפרק. הבית כבר לא היה בית — הוא הפך לרעש, אדים ודרישות.
נקודת השבר הגיעה שבוע לאחר מכן.
אחרי שהם עזבו, הסאונה נראתה כמו הריסות, המטבח כמו שדה קרב, והמסדרון כמו מחנה מאולתר כושל. אבל המשפט האחרון עדיין היה של קתרינה ויקטורובנה, בלי שום דרמה:
— בפעם הבאה האדים צריכים להיות חזקים יותר. והסלטים… טניצ’קה, ה“אוליבייה” הזה כבר ממש מיושן.
השתיקה שאחר כך הייתה חזקה יותר מכל מה שהיה לפני כן.
דימה עמד לידי. הוא כמעט לא דיבר. רק הסתכל. ובמבט הזה היה יותר החלטה מאשר באלף ויכוחים.
— די — אמרתי בשקט. — מהשבוע הבא יהיו חוקים חדשים.
ביום שני שלחתי הודעה בקבוצת המשפחה.
טקסט יבש, רשמי:
“השימוש בסאונה מותנה מעתה בתנאים: אספקת עצים, אוכל מלא, ותשלום של 2000 רובל לאדם עבור ניקיון ותחזוקה. ללא תנאים אלה — השער יישאר סגור.”
ההשפעה הייתה מיידית.
הטלפון לא הפסיק לצלצל. צעקות, זעם, דרשות משפחתיות, עלבון, דרמה.
ואז — שקט.
במשך שבועיים היה שקט שלא יכולתי אפילו לדמיין קודם. הבית חזר להיות בית.
אבל ידעתי: זו רק הפסקה.
המהפך הגיע ביום רביעי.
הקול של קתרינה ויקטורובנה היה עכשיו מתוק — מתוק מדי.
— טניצ’קה… חשבנו על זה. התגעגענו אליכם. בואו נשכח מהכסף הזה. בשבת אנחנו באים, משפחתית, כמו פעם.
חייכתי.
— כמובן — אמרתי. — תבואו.
שבת. 14:00.
שוב רעש מנועים, שוב שיירה, שוב אותה כוריאוגרפיה.
הם הגיעו כמנצחים.
אבל משהו השתנה.
הסאונה עבדה. אפילו יותר מדי טוב.
אחרי שעתיים הם יצאו אדומים ומרוצים, כאילו החזירו לעצמם זכות ישנה.
— סוף סוף! — אמר סמיון. — עכשיו אפשר לאכול!
במטבח חיכתה להם שולחן ערוך. נקי. קר. שקט מדי.
במרכז היה דף נייר.
— מה זה? — שאלה ז’אנה.
— ארוחת הערב — אמרתי.
— איפה הבשר?
— התנאים חלו על הסאונה. זה שירות נפרד.
דימה נכנס באותו רגע. רגוע, עם חתיכת סטייק ביד.
— הסופרמרקט שלושה קילומטרים מכאן — הוא אמר בפשטות. — המנגל עובד.
והמשיך לאכול.
אחד אחד הם התחילו לקום.
בלי ויכוח. בלי סצנה. רק שתיקה פגועה ויציאה איטית.
באותו ערב, בפעם הראשונה, הבית הזה היה באמת שלי.
ואז הבנתי משהו:
גבולות הם לא קירות.
הם חוקים — ומפרים אותם רק עד שמישהו מתחיל לקחת אותם ברצינות.
