מריה נכנסה למסדרון ודיברה כאילו כל מילה הייתה דקירה מדויקת ומדודה:
— אמא שלך טאטאה באופן שיטתי את ארוחת הערב לפח — אמרה מריה. — לפני כן היא הטיפה במשך זמן רב לקיריל ולאניה שאני כביכול “מרעילה את מערכת העיכול שלהם עם זבל רעיל”.
אלכסיי קפא. רוכסן המעיל שלו נתקע באמצע הדרך, אצבעותיו עדיין עליו. לאט הרים את מבטו אל אשתו.
מריה לא בכתה. לא רעדה. לא הרימה את קולה. היא פשוט עמדה שם, שני מטרים ממנו, נשענת על משקוף הדלת, מדברת בשלווה כאילו זו תחזית מזג אוויר — רק שכאן מדובר היה בתחזית של עידן קרח.
מהדירה, מכיוון המטבח, נשמע פצפוץ של שמן רותח. ריח כבד ושמנוני מילא את האוויר, דוחק לאט את ריח הניקיון המוכר של מריה.
— תגידי את זה שוב — ביקש אלכסיי בשקט.
מריה הרימה גבה.
— היא הופיעה בלי הודעה מוקדמת לפני ארבעים דקות. בדיוק הוצאתי מהתנור את הפורל בנייר כסף עם ירקות. כבר ערכתי שולחן. גלינה פטרובנה נכנסה למטבח, בירכה את הילדים… ואז הרימה את התבנית וזרקה הכול לפח בתנועה אחת. מול הילדים.
היא השתתקה לרגע.
— היא אמרה שאנשים “נורמליים” לא אוכלים “זבל חסר טעם”. ואז התחילה לבשל “אוכל אמיתי” במחבת שלי. הילדים נעלו את עצמם בחדרים. הם מפחדים ממנה.
המילים נשארו באוויר — כבדות ובלתי הפיכות.
אלכסיי לא ענה. הוא רק הוריד את הנעליים והניח אותן בזהירות על המדף, כאילו בכך יוכל לסדר מחדש את העולם.
ואז הלך למטבח.
המראה אישר הכול.
גלינה פטרובנה עמדה בביטחון ליד הכיריים. היא לבשה את הסינר של מריה, כאילו בכך היא לוקחת בעלות על הבית כולו. בפח היו שרידי הארוחה ההרוסה: דג, ברוקולי, עגבניות — ראיות לערב שנחרב.
— כבי את הגז — אמר אלכסיי.
— אה, ליושה! סוף סוף — היא הסתובבה כאילו לא קרה דבר. — לך תשטוף ידיים. עוד רגע יהיה אוכל אמיתי. כל זה זה רק “עשבים” שמחלישים את הילדים.
מבטו של אלכסיי התקשה.
בתנועה אחת כיבה את הלהבה.
— היי! — היא צעקה. — תפוחי האדמה עוד לא מוכנים!
— הם ילכו לאותו מקום שבו הלכה הארוחה של אשתי — אמר אלכסיי בקרירות.
פניה של האישה התעוותו.
— אני רק מצילה את הנכדים שלי!
— את לא מצילה אף אחד — ענה. — את רק הורסת.
האוויר נהיה מתוח. המטבח נראה קטן יותר, חם יותר, חונק יותר.
— זה הבית של הבן שלי! — צעקה גלינה.
— לא. זה הבית שלנו, שלי ושל מריה. וכאן אנחנו מחליטים.
באותו רגע מריה הופיעה בפתח.
היא לא מיהרה. לא היה בה כעס. רק נוכחות קרה וברורה.
היא הביטה בחמותה, ולרגע נראה כאילו היא לא רואה אדם — אלא מערכת תקולה שצריך סוף סוף לתעד.
— גלינה פטרובנה — אמרה בשקט — הגיע הזמן לאסוף את הדברים שלך וללכת.
משהו באישה נשבר.
— אל תגידי לי מה לעשות!
הצעקה הדהדה בקירות.
הדקות הבאות כבר לא היו שיחה — הן היו התנגשות.
עד שקולו של אלכסיי חתך הכול:
— או שאת מתנצלת בפני מריה עכשיו… או שלא תראי אותי ואת הנכדים יותר.
שקט.
האוויר במטבח קפא.
פניה של גלינה התעוותו.
— להתנצל? בפניה?!
— כן — אמר אלכסיי.
והפעם לא היה שום ספק בקולו.
האישה תפסה את התיק בידיים רועדות.
— עוד תתחרט על זה — לחשה ויצאה בסערה.
הדלת נטרקה כאילו תקופה שלמה הסתיימה.
בבית נשאר רק שקט.
אלכסיי נשען על הקיר, מותש. לא כועס — ריק.
מריה ניגשה אליו וחיבקה אותו בשתיקה.
— מחר אני מחליפה מנעולים — אמרה בשקט.
— רעיון טוב — ענה אלכסיי.
מחדר הילדים נשמעו צעדים זהירים.
קיריל ואיה יצאו לאט.
— אמא… היא כבר לא תצעק? — שאלה איה.
אלכסיי כרע מולם וחייך בעדינות.
— לא. עכשיו נאכל רק פיצה.
כעבור שעה המטבח חזר לחיים.
האוויר היה קל יותר. החלון פתוח, והעיר נכנסה פנימה.
קופסאות פיצה על השולחן, צחוק הילדים סוף סוף טבעי.
אלכסיי הביט במריה.
היא ניקתה בשקט פירור מלחי בנם.
ובמחווה הפשוטה הזו היה הכול: סוף המלחמה והתחלה חדשה, שכבר אי אפשר לקחת מהם.
