נדז’ה העבירה יד בשערותיה המסולסלות בקפידה והביטה זמן רב בעצמה במראה שבמסדרון. ארבעים שנה. קו גבול שכל אחד קורא לו אחרת: משבר, חגיגה, או פשוט עוד יום שבו אדם עדיין מנסה לרצות את כולם.
מהמטבח עלה ריח של בשר צלוי ותפוחי אדמה — הריח האהוב על ז’ניה. אותו גבר שעכשיו בסלון סידר את הכוסות בעצבנות, כאילו הוא לפני משא ומתן דיפלומטי כושל.
— נדג’ושקה… הם כבר במעלית — אמר בקול מתוח. — הם עוד רגע כאן. נסתדר. ביחד.
צלצול הדלת נשמע כאילו לא מדובר באורחים, אלא בגזר דין.
ואכן הגיעה “הוועדה המשפחתית”.
לריסה איבנובנה, החמות, בכובע מיושן ומצועצע מדי, שנראה כאילו יש לו דעה משלו על העולם כולו. גאיה, הגיסה, כבר מהדלת הסתכלה סביב כאילו התאכזבה שלא הגיעה לפנטהאוז. ואנטוסקה, “הנס המשפחתי”, שדרך מיד על הנעל האהובה של נדז’ה, כאילו זה חלק מכללי הבית.
— יום הולדת שמח, יקירה! — צעקה גאיה ונכנסה עם נעליים. — וואו, כמה צפוף כאן… ז’ניה, עדיין לא קנית דירה גדולה יותר?
— שלום, גאיה — חייכה נדז’ה ברוגע שנבנה משנים של ניסיון. — נעלי הבית מימין.
— לאנטוסקה לא צריך נעלי בית! — התערבה לריסה איבנובנה. — לילד יש פלטפוס, זה לא בית סוהר!
“הילד” כבר התקדם לסלון כמו אסון טבע קטן.
אז יצאה אניה מהחדר. בידיה תיקייה מלאה ציורים, ובעיניה אותה זהירות שקטה של ילדים שכבר שמעו יותר מדי פעמים “אל תעשי בעיות”.
— ערב טוב — אמרה בשקט.
— הממ. רזית — בחנה אותה החמות. — אנטוסקה חזק כמו שור.
במשפט הזה הכול חזר למקומו: היררכיה מוכרת, עלבונות מוכרים, מתח חגיגי מוכר.
השולחן היה ערוך. יפה מדי. מדויק מדי — כאילו נדז’ה ניסתה להוכיח שהכול בסדר.
— איפה הקוויאר? — תקפה גאיה מיד. — נמות פה מרעב.
— הכול על השולחן — ענתה נדז’ה בשלווה. — אם לא מחפשים רק מה שחסר, רואים גם מה שיש.
זו הייתה הניצוץ הראשון.
השני היה המתנה.
לריסה איבנובנה הניחה על השולחן שקית קרועה בתיאטרליות.
— ירושה משפחתית — הכריזה.
בתוכה היה סמובר ישן וסדוק. מצהיב, מלא אבנית, כאילו נמלט מחיים אחרים.
— וינטג’ — אמרה נדז’ה בשקט עם חיוך קל.
— כבוד! — התפרצה החמות. — לסוס מתנה…
— …לא מסתכלים על השיניים — השלימה נדז’ה בשקט.
ומכאן הכול האיץ.
— אנטוסקה צריך מחשב נייד — אמרה גאיה כאילו זו הזמנה. — שלכם מיותר, של אניה מספיק.
שתיקה.
ז’ניה, לראשונה, לא שתק.
— לא — אמר בפשטות.
המילה הזו נשמעה גדולה יותר ממה שהייתה אמורה להיות.
— איך לא?! — צעקה לריסה איבנובנה.
אניה ניסתה לדבר, אבל גאיה קטעה אותה:
— תראו איך היא מדברת! היא רק ילדה!
— זה המחשב שלי — אמרה אניה בשקט. — אני מציירת עליו…
היא לא הספיקה לסיים.
ואז קרה מה שתמיד קורה במפגשים כאלה: מישהו חצה גבול שאי אפשר לחזור ממנו.
תיקיית הציורים נפלה לרצפה.
רוטב פירות יער נשפך על הדפים.
אניה צרחה.
— העבודה שלי…!
השקט שאחרי היה כבד יותר מצעקות.
ז’ניה קם.
— מספיק. תצאו.
— מי אתה חושב שאתה?! — לריסה איבנובנה קמה בבת אחת.
— מישהו שמבין שזה הבית שלנו — אמר ז’ניה. — וזה נגמר.
נדז’ה קמה לאט. בלי למהר. בלי להוכיח כלום.
היא שלפה מעטפה.
— את יודעת, גאיה… מאתיים אלף. זה מה שתכננו לתת לך.
החדר השתנה.
— אבל היום הבנתי משהו — המשיכה בשקט. — יש דברים יקרים יותר מכסף.
המעטפה חזרה לארון.
— ואני לא אאבד את זה בשביל סמובר.
שתיקה.
ואז הדלת נטרקה.
ולראשונה… לא נשאר מהם כלום, רק אוויר.
אניה חזרה בזהירות.
— הם הלכו?
— הלכו — אמרה נדז’ה, והקול שלה כבר לא היה עייף.
בערב, כשהכול נרגע, נדז’ה מזגה לעצמה יין.
ישבה בין “שרידי” החגיגה, ליד השולחן שעדיין היה ערוך.
והבינה שמשהו שעד אז חשבה לחובה — לסבול, לחייך, “יום אחד יהיה טוב יותר” — הסתיים סוף סוף.
הבומרנג לא תמיד חוזר מיד.
אבל כשהוא חוזר, הוא כבר לא פוגש את אותו אדם.
