עמדתי במדרגת הביניים של הקומה השביעית, מחבקת אל חזהי שקית זבל שחורה ועבה. חמש־עשרה דקות קודם לכן דחסו לתוכה בחיפזון את הסוודרים המשופשפים שלי ואת מדי העבודה מהמאפייה. לרגליי, עם זנב מקופל, רעד כלבי השפיץ שלי, ארצ’י.
הדלת הייתה פתוחה.
מהדירה ששופצה לאחרונה בקע מוזיקה, וריח יקר וחונק של בושם מילא את המסדרון. רומן, בעלי, עמד בפתח בחולצה לבנה, עם חיוך קר ושחצני על פניו. ביד אחת החזיק שמפניה, ובשנייה חיבק בחוזקה את סנז’אנה, המנהלת הצעירה מהמשרד שלו.
במשך חמש שנים קמתי לפנות בוקר כדי לעבוד במאפייה — בקמח, באדים, בעייפות מתישה — כדי שהוא יוכל “לבנות משהו גדול”.
ועכשיו הוא פשוט מחק אותי מהחיים שלו.
— היום מתחילים חיים חדשים — אמר באדישות. — ואת לא מתאימה לתמונה הזו.
ביום הולדתי השלושים.
הדירה שהשקעתי בה את כל כספי, ושאותה רומן כינה “השקעה גאונית”, הפכה למקום חגיגה… בלעדיי.
במסדרון הופיעה אמו, טמרה איליניצ’נה, לבושה בבגדים נוצצים, כאילו תמיד השתייכה לעולם הזה.
— אוקסנה, אין לך כאן יותר מקום — אמרה בקרירות. — הבן שלי עלה רמה. את רק… מביאה ריח של לחם.
רומן אפילו לא הביט בי.
— סנז’אנה אחרת — משך בכתפיו. — היא נותנת לי השראה.
השקית שבידי הפכה לפתע כבדה. אבל לא בכיתי. לא צעקתי. משהו בתוכי פשוט השתתק.
ואז נשמע צליל המעלית.
וממנה יצא אבי.
לא דיברנו חמש שנים. אז חשבתי שהוא קפדן מדי. אבל הוא כבר אז הבין מי זה רומן — רק אני לא הקשבתי.
עכשיו הוא עמד שם במעיל פשוט, מחזיק צנצנת דבש ביתי.
רומן צחק.
— עוד “קרוב משפחה”? סבא, הגעת למקום הלא נכון. אין לך פה שום דבר.
הצנצנת נפלה לרצפה והתנפצה.
אבי לא אמר מילה. רק לקח ממני את התיק והתכופף אל הכלב שלי.
— בואי, בתי. כאן זה נגמר.
והלכנו.
במכונית הכל בתוכי נשבר. בכיתי בשקט.
— נתתי לו הכול…
אבי הניח יד על כתפי.
— מה שנבנה על שקר תמיד קורס.
ואז הוציא את הטלפון.
— ואדים, תתחיל בדיקה מלאה של “סטרוי־רגיון”. ממחר — לעצור את כל האספקות.
לא הבנתי.
הוא רק אמר:
— החברה של בעלך לא יכולה לתפקד בלעדינו. הוא רק חשב שהוא שולט בהכול.
ועוד דבר:
— הוא לא רק שיקר לך… הוא גם גנב נכסים שרשומים על שמך.
ביום שני בבוקר רומן נכנס לעבודה בביטחון.
אבל העולם שבנה כבר התחיל להתפורר.
— המערכת קרסה! — צעק הבוס. — אין אספקה, אין חומרים!
רומן עוד צחק.
— זו רק תקלה טכנית…
באותו רגע עצרו מחוץ לבניין מכוניות שחורות.
גבר מבוגר ואלגנטי יצא מאחת מהן.
פניו של רומן קפאו.
— סבא?…
ברגע הבא גם אני יצאתי מהרכב — בחליפה אלגנטית, רגועה.
ואז הוא הבין: כל מה שהאמין בו היה אשליה.
בחדר הישיבות הוא כבר לא שלט בכלום.
אבי ישב בראש השולחן.
— נו, רומן. תראה את התוכניות הגדולות שלך.
הראיות הופיעו אחת אחרי השנייה: זיופים, ניצול לרעה, חוזים גנובים.
פניו של רומן קרסו.
— הדירה על שם אמא שלי! אתם לא יכולים לקחת לי את זה!
הנחתי לפניו את המסמכים.
— כבר אין לך כלום, רומן. הדירה הוחזרה, החובות הועברו על שמי, המכונית הוחרמה.
שקט השתרר.
אבי אמר רק:
— והכי חשוב: הכול עבר דרך החברה שאני שולט בה.
טמרה איליניצ’נה סולקה מהדירה.
סנז’אנה נעלמה.
רומן נעצר.
ואני, שלוש שנים אחר כך, פתחתי מאפייה משלי.
יום אחד ראיתי אותו ברחוב.
מזדקן, שבור, בבגדי עבודה.
הוא הביט בי.
אבל אני כבר לא הרגשתי כעס ולא כאב.
רק אמת אחת נשארה בי ברורה:
מה שנבנה על שקר — תמיד נהפך לאבק.
