באצבעות רועדות החליקה סופיה על קווי הדיו הכחולים. החתימה שלה. חיקוי מושלם, עד הפרט האחרון. ובכל זאת היא הרגישה כמו בגידה זרה על הנייר.
המסמכים אישרו משהו בלתי נתפס: הבית הפרברי שלה והנכס המסחרי היקר במרכז העיר הועברו לחברה לא מוכרת.
— מה לעזאזל את מחפשת בדברים שלי?!
קולו של איגור חתך את הדממה כמו זכוכית.
סופיה הסתובבה.
בפתח עמד בעלה. בן 36, לבוש ללא דופי בחלוק משי יוקרתי, שיערו מסודר בצורה מושלמת, מבטו קר וחסר רגש — כאילו לא רק הבית הזה, אלא כל העולם שייך לו.
לפני חמש־עשרה שנה הוא היה אחר. אז — סטודנט חסר ביטחון עם מעיל בלוי. סופיה האמינה בו כשאף אחד אחר לא האמין. היא מכרה את בית הקיץ של סבתה, נתנה לו את כספה האחרון עבור רעיון הלוגיסטיקה שלו, ועבדה בעצמה בבית המרקחת עד תשישות — רק כדי שיצליח להתקדם.
ועכשיו עמד שם אדם זר.
— איגור… מה זה? — קולה רעד למרות שניסתה לשלוט בו. — מעולם לא חתמתי על זה. זו החיים שלנו… הכול הועבר.
הוא ניגש במהירות, חטף את המסמכים מידיה והכניס אותם לתיק.
— השתגעת לגמרי? — לחש בזעם. — חתמת על הכול אצל נוטריון לפני חודשים. הזיכרון שלך בוגד בך. את מאבדת מפתחות, שוכחת דברים… את כבר לא יציבה. מחר אשלח אותך לבדיקה.
סופיה נסוגה עד שגבה נגע בקיר הקר.
היא זכרה הכול בבירור. יותר מדי בבירור. היא לא חתמה על שום דבר. אף פעם.
אבל פתאום התחילו להתחבר פרטים קטנים ומטרידים: מפתחות ש״הופיעו במקרה״. מגהץ שנאמר שנשאר דולק. זיכרונות שהוא עיוות במכוון.
הוא שיחק בה.
— לא חתמתי על כלום, איגור — אמרה בשקט אך בנחישות.
מבטו התקשה.
— לכי לישון. את מדברת שטויות.
הדלת נסגרה.
ובאותו לילה סופיה שכבה ערה, בזמן שנשימותיו השקטות נשמעו לצידה — כאילו לא קרה דבר. אבל משהו בתוכה כבר נשבר.
בבוקר הוא כבר לא היה.
סופיה פתחה את הלפטופ. החשבון המשותף.
המסך נטען.
ואז הופיעה האמת: 3,800 רובל.
לא יותר מזה.
יועץ הבנק דיבר בנימוס כרגיל:
— כל הפעולות בוצעו באישור משותף. אושרו על ידייך אישית.
סופיה הרגישה שאין לה אוויר.
שיטתי. נקי. מתוכנן.
הוא לא רק בגד בה. הוא מחק אותה.
באותו יום היא מצאה במכונית קופסת קטיפה קטנה.
בתוכה: שרשרת ספיר.
ומתחתיה חריטה:
״ל־J. שלי לנצח״
יאנה.
שותפתו העסקית.
או משהו יותר מזה.
בערב הניחה סופיה את הקופסה על השולחן מולו.
— מצאתי את זה במכונית שלך. טעם טוב. רק חבל — השם שלי מתחיל באות אחרת.
לשבריר שנייה איגור קפא. ואז חייך בקרירות.
— זו מתנה לאחות של יאנה. יום השנה של החברה. את מדמיינת דברים.
— יש לך רומן איתה? — שאלה בשקט.
מבטו התקשה.
— תקשיבי. ביום שישי יש ערב חברה. את תחייכי, תתנהגי כרגיל ותשחקי את האישה המושלמת. אחרת אדאג שכולם יחשבו שאת לא יציבה נפשית.
הוא יצא.
יום שישי הגיע.
מלון יוקרה. נברשות קריסטל. כוסות שמפניה.
סופיה עמדה במרכז האולם בשמלת משי ירוקה, בזמן שאיגור אחז בזרועה חזק מדי.
ואז הופיעה יאנה.
עם שרשרת הספיר.
הכול היה מבוים.
המנהל הכספי עלה לבמה:
— אנו מציגים את השותף האסטרטגי החדש שלנו: איגור!
מחיאות כפיים מילאו את האולם.
איגור צעד קדימה.
— אשתי, סופיה… בתקופה האחרונה סובלת מבעיות נפשיות. היא לא יציבה וזקוקה לעזרה.
לחישות עברו בקהל.
הוא הסתובב אליה.
— רוצה לומר משהו?
הוא ציפה לדמעות. להתמוטטות. לציות.
אבל סופיה לא בכתה.
היא צעדה קדימה.
— אתה יודע מה הבעיה שלך, איגור?
שתיקה.
— חשבת שאני חלשה.
רחש עבר בקהל.
— זייפת את החתימה שלי. גנבת את הרכוש שלנו. ונתת אותו למאהבת שלך.
יאנה החווירה.
המסכה של איגור נפלה.
— מספיק! — הוא תפס את ידה.
אבל אז זה קרה.
קול נשמע מאחורי האולם.
רגוע. יציב. בלתי ניתן לעצירה.
— מה בדיוק קורה כאן?
כולם הסתובבו.
גבר צעד קדימה.
בטוח. יציב.
— זו בעיה משפחתית פרטית! — צעק איגור.
הגבר עצר.
— לא. זה פשע כלכלי.
שתיקה.
— שמי רומן דמידוב. אני בעל המניות החדש והמרכזי של החברה.
הלם עבר באולם.
— הביקורת שלי נמשכת כבר שבועיים. והיא מצביעה בבירור על: הונאה, זיוף מסמכים, וניכוס שיטתי. במיליונים.
איגור החוויר.
— אתה מפוטר.
שתיקה.
— וכל האחריות חלה עליך אישית.
יאנה הוצאה מיד מהאולם.
רומן פנה לסופיה.
— את זוכרת אותי?
היא הנהנה לאט.
— בית המרקחת… לפני שבע שנים.
חיוך קל.
— אז הצלת את חיי. עכשיו תורי.
הוא הושיט לה יד.
— בואי. כאן כבר אין לך מה לחפש.
סופיה לקחה את ידו.
ולראשונה מזה זמן רב לא הרגישה כאב — רק תנועה קדימה.
בחוץ ירד גשם.
רומן הניח את המעיל שלו על כתפיה.
וכשהעיר נמסה באור האפור, הקור סוף־סוף נעלם.
