פולינה הזדקפה לאט, ניגבה את ידיה בסינר והביטה בסרגיי כאילו צמחה לו יד שלישית מהמצח. סרגיי לא הבחין במבטה וסידר בקפידה את הנקניקיות ב״טריטוריה״ שלו במקרר, שאותה סימן בסרט הדבקה כבר מהבוקר.
— אתה רציני, סרגיי? — שאלה בשקט.
— בהחלט, — ענה והבליט את חזהו. — חצי שנה אני שומע את התלונות שלך שאין לנו מספיק כסף לחופשה. עשיתי חשבון: המשכורת שלי גדולה פי אחד וחצי משלך. למה שאממן את הביקורים שלך אצל הקוסמטיקאית ואת היוגורטים האינסופיים? מהיום — חירות מלאה. על הדירה משלמים חצי־חצי, וכל השאר כל אחד לעצמו.
פולינה רק הנהנה, בלי להתווכח.
השבוע הראשון עבר כמו חלום עבור סרגיי. הוא קנה בירה מיובאת יקרה, הרים של נקניקים מעושנים ועוגה ענקית שאכל מול הסדרה, בעוד פולינה ודימקה אכלו דייסה עם קציצות.
— אל תזלזל, דימקה! — קרא סרגיי לבנו, שהתבונן בעוגה בהערצה. — כשתגדל תקנה לעצמך. עכשיו אנחנו חיים לפי כלכלה הוגנת.
אבל ביום העשירי הופיעו הסדקים הראשונים ב״כלכלה ההוגנת״. סרגיי חזר הביתה בציפייה לבשר מהביל על הכיריים — אך לא היה כלום. רק כיריים ריקות והצלחת שלו מארוחת הבוקר בכיור.
— פוליה, איפה ארוחת הערב?
פולינה דפדפה בספרה בלי להרים מבט.
— גבינה בתפריט. לדימקה יש קקאו. האוכל שלך? במקפיא. אתה הרי קנית אותו.
סרגיי בישל את הנקניקיות בהתקף זעם, ובינתיים גילה שאין כלים נקיים.
— למה הצלחות מלוכלכות? — צעק מהמטבח.
— כי אני מפעילה את המדיח, — הסבירה פולינה ביובש. — הטבליות עולות כסף. גם הזמן שלי. רוצה כלים נקיים? תשטוף לבד. טיפה של סבון = רובל אחד.
סרגיי רק נחר בבוז. ״היא כועסת מתסכול,״ חשב בתמימות. אבל המכה האמיתית עוד הייתה אמורה להגיע מטמרה איגורבנה.
בשבת היא הופיעה במטבח בלי הודעה מוקדמת. כרגיל ציפתה לתה ולבלינצ׳סים המפורסמים של פולינה, אך במקום זאת ראתה את פולינה שותה תה, בעוד סרגיי מקרצף סיר שרוף בייאוש.
— מה זה האסון הזה? — קראה טמרה איגורבנה והציצה למקרר שבו המדפים מחולקים בסרט הדבקה. — באמת חילקתם את הבית?
— אמא, אנחנו משלמים עכשיו בנפרד, — אמר סרגיי בגאווה. — אנשים מודרניים, את יודעת? אף אחד לא יושב על הצוואר של השני.
החותנת התיישבה, הביטה תחילה בבנה ואז בכלתה. פולינה שיחקה בציפורניה.
— מבינה, — מלמלה לבסוף. — פוליה, תביאי דף ועט.
— בשביל מה? — קימט סרגיי את מצחו.
— הנהלת חשבונות, יקירי. — טמרה איגורבנה החלה לרשום במהירות רשימה של כל שירותי הבית: מנות קציצות, עבודת בישול, שימוש בכיריים, שחיקת מחבתות. עצביו של סרגיי נמתחו.
— אמא, באמת…
— תשלם, אם אתה כזה הוגן! — צעקה, וסרגיי הרגיש כמו ילד שנתפס בחוב. ״עבודות בית בחינם? החולצות נתלות לבד? תמשיך לחלום.״
פולינה הוסיפה בשקט:
— וגם אני חישבתי הכול. שלושת אלפים רובל לשבוע שעבר. רק על ״שירותי בית״.
שתיקה. סרגיי הביט מאמו אל פולינה. המילים על ״ערכי משפחה״ נתקעו בגרונו כשנזכר בסרט ההדבקה במקרר.
ואז הגורל התערב: סרגיי פוטר. ביום אחד נעלמו המחלקה שלו והמשכורת שלו. הוא חזר הביתה, התיישב במסדרון בנעליים עדיין על רגליו.
פולינה באה, כרעה לידו ופתחה את שרוכי נעליו.
— תחליף בגדים. על הכיריים יש מרק. משותף.
— אין לי כסף, בשבוע הבא…
— טיפשון, סרגיי, — אמרה בשקט, עייפה ורכה יחד. — דימקה צריך מעיל, אני אקנה. אתה תמצא עבודה. אמיתית.
הוא אכל את המרק החם, כל כף שרפה את גרונו ואת מצפונו. ארבעה חודשים אחר כך הבין סוף־סוף כמה החיים באמת עולים. הוא ראה את פולינה חוסכת כדי לקנות לו חליפה לראיון עבודה.
לבסוף קיבל הצעה. בבית הניח מול פולינה את הכרטיס החדש שלו.
— הסיסמה? תאריך הלידה של אמא שלך. קחי.
— ומה עם ה״מודל האירופי״? — חייכה.
— אירופה מספיקה לי. אני רוצה ארנק משותף. חיים משותפים. ואת אמא… נתקשר אליה. תודה על הנהלת החשבונות.
שנתיים אחר כך טמרה איגורבנה שכבה בבית חולים. סרגיי היה בנסיעת עסקים. כשחזר, מצא את פולינה ליד מיטתה, מאכילה את חמותה בסבלנות.
— בשקט, היא ישנה, — אמרה פולינה. — הרופאים אומרים שהמשבר חלף. היא צריכה טיפול. פיניתי מקום בסלון.
סרגיי הביט בה. כסף, חשבונות — שום דבר מזה לא יכול היה לכסות את זה. זו הייתה משפחה. אמיתית, יקרת ערך.
כשחזרה הביתה כעבור שבוע, מלמלה טמרה איגורבנה ואחזה בידה של פולינה:
— שוב אני יושבת על הצוואר? כמה אני חייבת לפי הרשימה שלך?
— את יקרת ערך, אמא. כמו פוליה. החשבונות? שרפנו אותם.
וכך פתח סרגיי את הדלת לבית בלי סרטי הדבקה, אלא עם ריח של לחם טרי וחם — ביתי ואמיתי.
