ויקי חיכתה לערב הזה כבר שבועות. כמעט בכל יום היא חשבה על כמה הוא יהיה מיוחד: קונצרט עם השחקן האהוב עליה, אותו העריצה מאז ילדותה. זו לא הייתה רק הערצה רגילה של מעריצה, אלא משהו עמוק יותר, אישי יותר. היא גדלה על הסרטים שלו, וקולו וחיוכו נתנו לה פעמים רבות כוח בימים הקשים.
כרטיסים קנתה כבר חודש קודם, ומאז, כל בוקר כשהייתה חולפת ליד הפוסטרים בעיר, היא דמיינה איך תמחא כפיים, איך תראה אותו בחיים האמיתיים, ואיך זה יהיה לה לברוח מהשגרה ללילה אחד.
בעבודה ניסתה להתרכז, אך מחשבותיה נדדו כל הזמן. היא קנתה שמלה חדשה לאירוע, בחרה נעליים אלגנטיות ואפילו תיק קטן ועדין שהתאים בדיוק למראה הכללי. בבוקר סידרה בקפידה את שיערה, וכשהסתכלה במראה חייכה כשראתה את פניה זוהרות.
כמו שהיקום כולו רצה שהערב הזה יהיה מושלם.
בעלה, גנאדי, לעומת זאת, היה שקט באופן יוצא דופן באותו יום. היא תמיד הכירה אותו כאדם אחראי: מהנדס שלוקח את העבודה שלו ברצינות רבה, לפעמים אולי אפילו יותר מדי. אך ויקי הייתה בטוחה שהוא יהיה איתה. הרי הם כבר סיכמו זאת כשהם קנו את הכרטיסים.
אך החיים לעיתים משנים את התוכניות בדיוק כשכל דבר נראה מושלם.
אחר הצהריים פתאום צלצל הטלפון של גנאדי.
הוא התרחק מעט, ענה במהירות, ובכמה דקות חזר, אך פניו השתנו. הוא נראה עייף, מתוח, כאילו אשמה כובלת את כתפיו.
לב ויקי התכווץ.
– רק אל תגיד לי שקראו לך פתאום לעבודה ושאתה לא בא איתי… – היא אמרה בזהירות, כאילו היא מפחדת ממילותיה שלה.
גנאדי הצביע על הטלפון.
– מטווי פיודורוביץ’ התקשר אישית. יש בעיה באתר הבנייה. לכאורה יש סדק ביסודות, אני חייב להגיע מיד.
ויקי נעמדה בשקט, אך משהו מוזר רעד בתוכה. הוא הסביר בפירוט רב מדי, כאילו התכונן מראש.
– קודם כל – היא אמרה בסוף – אני אפילו לא שמעתי מי התקשר. זה יכול להיות אשתו הצעירה, אלא. איך אני אמורה לדעת?
– מה?! – גנאדי פרץ. – למה הייתי משקר לך? זו בעיה רצינית! סדקים… סדקים מסביב לכל היסוד!
ויקי קפאה.
“באופן רגיל הוא אף פעם לא מתרץ כל כך,” חשבה. “ועכשיו, פתאום, יש יותר מדי פרטים. זה חשוד.”
– ושנית – היא המשיכה בקור – מתי מתקשרים ביום ראשון בערב? זה לא ניתוח דחוף.
– אני מהנדס ראשי, יש לי אחריות! – הוא ניסה להגן על עצמו, אך קולו כבר לא נשמע בטוח.
ויקי עמדה כמה שניות. היא הרגישה איך השמחה ששמרה כל היום בתוכה הופכת לאט-לאט לכאב.
– טוב – היא פתאום אמרה. – אל תתרץ. הכל ברור לי עכשיו.
היא הסתובבה ויצאה לבד.
בחוץ העיר הייתה רועשת, ובכל זאת הכל נראה רחוק. צעדי ויקי הדהדו על המדרכה, כאילו שומעת את פעימות לבה. היא נזכרה כמה התכוננה: השמלה, השיער, החלום שהם ילכו יחד.
ועכשיו הכל קרס בגלל שיחת טלפון אחת.
אך ככל שהתקרבה לאולם הקונצרטים, רגש חדש התחיל לנבוע בתוכה.
“זה הערב שלי,” היא חשבה. “אף אחד לא יכול לקחת לי אותו.”
כשנכנסה לאולם, העולם השתנה פתאום. האורות, המוזיקה, הלהט וההמולה של הקהל – הכל סחף אותה. האוויר היה מלא ציפייה, חגיגה, חיים.
היא התיישבה במקומה, עצמה עיניים ונשמה עמוק.
הבמה נצנצה באור.
האמן הופיע, והקהל קיבל אותו בתשואות סוערות. לבה של ויקי דפק חזק. כל תנועה, כל מילה, כל חיוך היו בדיוק כפי שדמיינה. קסם הקונצרט שטף לאט את האכזבה.
היא צחקה, מחאה כפיים ולרגע שכחה את העולם שמחוץ.
בסיום הופיעה תחושה כאילו למדה משהו חשוב.
לא על כך אם בעלה טעה או לא.
אלא על כך שלפעמים האושר לא תלוי באחרים.
בדרך חזרה, האוויר הקריר של הסתיו חימק את פניה. אורות העיר השתקפו באספלט הרטוב.
בבית, גנאדי ישב על הספה.
– איך היה? – שאל בלחש.
ויקי הורידה לאט את המעיל שלה.
– נפלא – ענתה. – ואני שמחה שהלכתי.
לא היה צורך בוויכוח. הדממה אמרה יותר מכל מילה.
למחרת בבוקר, ויקי מצאה על השולחן פתק:
“סליחה על אתמול. אני מקווה שהיה לך ערב מיוחד. אני אוהב אותך.”
כאשר קראה אותו, חיוך הופיע על פניה.
הקונצרט יישאר בזיכרונה לנצח – לא רק בגלל המופע, אלא גם כי למדה שלפעמים אדם מסוגל ליצור את החג שלו גם לבד.
