המלך עם השעון על פרק היד של מישהו אחר
נברשת קריסטלית במסעדת L’Ermitage הפיצה השתקפויות חדות, כמעט כאלו של יהלומים, על רולקס החדש של מארק ת’ורן. הוא תיקן את שרוול החולצה שלו, וידא שכולם בחדר, מהמלצר ועד לשולחנות הסמוכים, ישימו לב כיצד האור משחק על הקופסה המוזהבת של השעון.
היום מארק נראה אחרת. זקוף, סנטר מורם, פניו מתנדנדות בין חיוך אירוני לעליונות קרה. לפני יומיים בלבד מונה למנהל אזורי ב-Sterling Global Logistics. זו לא הייתה קידום. זו הייתה הכתרה.
— אלנה — אמר, מסובב את כוס ה-Bordeaux הישן —. אנחנו צריכים לדבר על העתיד. על התדמית. על איך אנחנו נראים.
חייכתי בעדינות. שמלת נייבי מלפני כמה שנים, השיער בקוקו. מבחוץ, הייתי נראית כאישה השקטה, עומדת בצל.
— העתיד נראה מואר — אמרתי. — עבדת על זה שנים. שנינו הקרבנו הרבה.
— אני עבדתי — ניתק אותי בקור. — חלקים מחיי כבר לא מתאימים למעמד החדש שלי. גבר בתפקידי צריך בת זוג שתהיה נכס, לא נטל.
הוא לא נגע ביד שלי. במקום זאת, הניח על המפה מעטפה לבנה ועבה.
— מה זה? — לחשתי.
— אל תעשי סצנה. הסתכלי על עצמך. ואז עלי — הצביע על החליפה האיטלקית שלו ועל הבגד הפשוט שלי. — אני עומד להסתובב בין סנאטורים, מנכ”לים ומשקיעים. אני צריך אישה שנכנסת לחדר ושולטת בו. לא מישהי שמבלה את אחר הצהריים בספרייה, מריחה משחת רצפות וניירות ישנים.
— היינו נשואים שנים שתים עשרה — אמרתי בשקט. — תמכתי בך במהלך ה-MBA. נשארתי בבית עם ליאו. הייתי לצידך כשבכת במשרד מפחד לפוטר.
צחק בקור.
— תמיכה? חיית על חשבוני. את פרזיט. מלך לא נשאר עם איכרה. זה הורס את המותג.
— אתה רוצה הכל? — שאלתי בשקט.
— הבית, המכוניות. לך תישאר פשרה צנועה. סוף סוף תלמדי לעבוד.
הושיט את העט. חתמתי. לא כי הפסדתי. פשוט נמאס לי מהמשחק.
פרק II — שוד בית ת’ורן
כשהגעתי לקחת את הדברים שלי, ברברה ת’ורן עמדה בסלון עם קרטון בידיה ומבט של שודדת.
— זה לטובת מארק — אמרה במתיקות מזויפת —. תמיד היית… מעצור לפוטנציאל שלו.
ליאו, בנינו בן השבע, חיבק את האריה הפרווה שלו.
— הוא נשאר — הודיעה ברברה. — ילד כזה לא יכול לגור עם אם מובטלת.
הרגשתי זעם קר, אך לא הפגנתי.
— ליאו, זו משימה סודית — לחשתי. — האריות תמיד מנצחים.
מארק נכנס מספר דקות מאוחר יותר, השליך עשרים דולרים לרגלי.
— למונית. קני לעצמך המבורגר.
— שמור את הקבלה — עניתי בשקט. — תועיל בבית המשפט.
יצאתי למייבאך שהמתין שלושה רחובות מכאן.
— ל-Vanguard Tower — הורתתי לנהג. — הניסוי הביתי נגמר.
פרק III — חזרתה של האדריכלית
חודש שלם התגוררתי בפנטהאוס שמארק לא ידע על קיומו. צפיתי בו קונה פורשה בהלוואה, יוצא עם עוזרת צעירה, מבזבז את כספי החברה שלי.
הוא לא שם לב כש-Vanguard Holdings — הבעלים של Sterling Global — עברה “ריסטרוקטוריזציה”.
— הוא חושב שהוא משחק שחמט — אמרתי לעורכת דיני. — ואני מחזיקה את הלוח.
פרק IV — התיק השחור
אולם המשפט היה שקט. מארק נראה המנצח. עורך דינו דיבר על “האישה הפרזיטית”.
סמנתה הניחה על השולחן תיק שחור ועבה.
עורך דינו של מארק פתח אותו והפך חיוור.
— בלתי אפשרי… — גמגם. — Vanguard Holdings… 92% מהמניות… אלנה ת’ורן?
— נכון — אמרתי בשקט. — מעולם לא היית מלך. היית רק דייר.
השופטת הביטה בחומרה.
— זה נכון?
עורך הדין הנהן. ברברה צעקה מהספסל. מארק הביט בשעון שלו, שבפתאומו הפך להיות רכוש של מישהו אחר.
פרק V — גירושו של המלך הנייר
ההסכם הקדם-נישואין שהוא עצמו הכריח אותו לחתום לקח ממנו הכל.
— אתה מקבל בדיוק את מה שהבאת לנישואין — קבעה השופטת.
כלומר, כלום.
במסדרון, שלחתי מייל:
— השעיה. מיידית — כתבתי בשקט.
טלפון של מארק רטט. הגישה נחסמה. החשבון נמחק.
— דאג לגירוש עד השעה חמש — ציוויתי.
— אלנה, בבקשה… — בכה.
— יש לך עשרים דולר — עניתי. — למונית.
פרק VI — העולם החדש של האדריכלית
שלושה חודשים מאוחר יותר, עמדתי במסלול השדה התעופה. ליאו רץ אל המטוס.
— נוסעים לאי הצבים?
— כן, בני.
מחקתי את המייל של מארק מבלי לקרוא.
כינו אותי פעם “פרזיט”. חייתי בתקווה שמארק יגיע לערך האימפריה שבניתי בשבילו.
לא היה שווה.
עליתי במדרגות המטוס הפרטי.
— ברוכה הבאה, גברת הנשיאה.
העיר נעלמה מתחת לעננים. הניסוי הסתיים. הממלכה הייתה סוף סוף שלי.
