“פולינה, קרן השמש שלי, על מה את חולמת ככה?” – קולה של נאדז׳דה איבאנובנה מאחוריי היה מתוק כמו סירופ ורעיל כמו ציאניד. – “סלט אוליבייה לא ייחתך מעצמו. עוד חצי שעה האורחים מגיעים.”
סובבתי לאט את ראשי. היא עמדה בפתח המטבח, מושלמת כהרגלה, בחליפה החדשה בצבע יין צעיר, השיער מסודר ללא דופי. זרועותיה משולבות, מבטה חד כסכין מנתחים, בוחן כל גרגר אבק על הסינר שלי, כל טיפה של זיעה על מצחי.
“כבר אני חותכת, נאדז׳דה איבאנובנה,” אמרתי, וקולי נשמע זר, עמום, כמעט כמו של מישהו אחר. “העוף. לסלט.”
“והתפוחי אדמה?” – אולגה דחפה את עצמה עם קופסת סוכריות ריקה אל המטבח, מול אמה. “שוב לא בקליפה, כמו בפעם הקודמת! חגיגי זה אומר: לקלף, לחתוך, אסתטיקה. מבינה?”
כן, אולגאצ׳ן, אני מבינה. אסתטיקה אומרת: את עומדת בשמלה החדשה, מחלקת הוראות, ואני עם סינר שריחו בצל עושה את הכל. אבל בקול רם לא אמרתי דבר. רק עיני חזרו לקערה עם העוף שהתקרר.
“התפוחי אדמה מבושלים וקלופים,” לחשתי בקושי. “הכל לפי התוכנית.”
“ילדה טובה,” הנהנה נאדז׳דה איבאנובנה, כאילו שיבחה כלב על הפקודה “שב.” “ואל תשכחי להוציא את הג׳לי מהמקרר ולהגיש אותו יפה. ולגרר את החזרת. מישה אוהב את הג׳לי שלי עם חזרת.”
“הג׳לי שלי.” – אני בישלתי אותו שש שעות, מסלקת את הקצף, בזמן שהיא דיברה בטלפון או הסתכלה על הציפורניים שלה. אבל זה תמיד יהיה “ג׳לי של נאדז׳דה איבאנובנה.”
“ותפתחי את היין האדום,” הוסיפה אולגה, תוך כדי הצבת ואזה מבריקה על השולחן. “לא הזול שקנית, אלא זה שהבאנו. איטלקי. חייב ‘לנשום’.”
הרגשתי את הכעס זולג לגבי כמו מים קרים. הן חזרו לסלון, מדברות בקול רם על העוגה, סידור המושבים, ההצגה המושלמת. נשארתי לבד. המטבח, שניקיתי משעה חמש בבוקר, הריח למיונז, גזר מבושל ותקוות שהתפוצצו.
לפני שבע שנים, כשנישאתי למישה, חשבתי שאקבל משפחה. שלי הייתה שקטה, קצת עצובה – אמי מתה מוקדם, אבא חי בזיכרונות. וכאן? רועש, קשור חזק, משפחת קרלין. חשבתי שזה נשימה של אוויר צח. למעשה, זו הייתה תא עינויים.
מישה… מישה שלי. פעם קשוב, מאוהב, שם לב לפרחים, לערבים רומנטיים. עכשיו? מגיע מהעבודה, שקוע בטלפון, לא מבחין שאשתו הפכה לחלק מהמטבח. ואם היה מבחין? היה חושב שזה נורמלי.
“יש לך כזה אופי, פוליה. לא להתבלבל. את רגילה שהכל מושלם.”מושלם בשביל מי, מישה? בשבילך? בשבילן? בשבילי?
דלת המרפסת חרקה. הוא נכנס. בעלי, אדוני. ג׳ינס יקר, חולצה מגוהצת, בושם.
“נו, לוחמת, מסתדרת?” – חיבק אותי, נשק לי ברקה. – “אמא אומרת שאת גיבורה אמיתית. הכל מצליח לך.”
נתרחקתי. מיונז נזל על הסלט. ידי רעדה.
“הכל בסדר, מישה. לך לאורחים. דוד קוליה ודודה גליה כבר כאן.”
“כן…” – לקח חתיכת נקניק. – “אמא רוצה גם את הסרדין מתחת למעיל. את עושה את זה מצוין. כבר קניתי הכל.” – הראה על שקית ליד הדלת.
משהו בי נקרע. בשקט, חדה, כמו חוט שמתפרק.
“אתה משוגע?” – לחשתי. “יש לי רטבים, פשטידות, סלטים – ואתה מדבר על סרדין? חצי שעה לפני שהאורחים מגיעים?”
“פולינה, אל תגזימי,” אמר בחומרה. “זה לא עבודה גדולה. חותכים מהר, מסדרים… את יכולה.”
“‘חותכים מהר’…” – הבטתי בו – “האם אי פעם הכנת סרדין מהר לשלושים אנשים? מהר לנקות את הרצפה אם מישהו שפך יין?”
הוא הביט בי בתמיהה.
“אני עוזרת! מסדרת את המדיח!”
“בר Bravo,” חייכתי בצורה מזויפת. “גיבורת זמננו.”
“בלי סרקזם,” גרר. “יכולת לבקש עזרה מאמא או מאולגה.”
זו הייתה הטיפה ששפכה את הכוס.
“אמא?” – קולי מתכתי, קשה. – “האמא שמתקשטת שעות? או אולגה שמבקרת ושולטת? הן צריכות לעזור לי? ביום ההולדת שלי?”
“פולינה, הרגיעי,” ציווה.
“לא, מישה! כך חיים עבדים. ואני לא רוצה יותר!”
תפתי את השקית והשלכתי לכיור. הסרדין נפל על המתכת בצליל עמום.
נאדז׳דה איבאנובנה פרצה פנימה.
“פולינה! איזו חוצפה זאת?”
“זה לא דג,” אמרתי, פולטת את הסינר. “זה סמל. סמל החירות שלי.”
“אני מחרימה,” הכרזתי בשקט. “מעכשיו.”
סגרתי את דלת חדר השינה. שקט. לראשונה מזה שנים.
בבוקר אין רעש של סכו”ם. רק שקט. חירות.
מישה הגיע, מקומט, עייף.
“סיימת את ההצגה שלך?”
“כן,” אמרתי. “המחזה נגמר.”
התווכחנו. הוא צעק. אני צחקתי. ואז אמרתי בשקט:
“אני רוצה גירושין.”
הוא צחק בחוסר אמון. איים. אמר שאחזור.
“אולי,” השבתי. “אבל עדיף לי לחם יבש בחירות מאשר קוויאר בכלוב.”
ארזתי את הג׳ינסים הישנים, את הג׳קט, את התיק.
“אני אוהב אותך,” לחש.
“לא,” אמרתי. “אתה פשוט רגיל אלי.”
הלכתי בשקט. בלי רעש.
ברכב נשמתי עמוק. נסעתי. רחוק ממסורות זרות, חגים זרים, חיים זרים.
הגשם שטף את העבר.
ולראשונה מזה שבע שנים הייתי רק אני עם עצמי.
מפחיד. אבל נכון.
