— בגידה?! זו בכלל לא בגידה! את זו שדחפת אותי לזרועותיה של אישה אחרת! — צרח בעלה. סווטלנה רק הנהנה בראשה, ואז עשתה משהו שארטיום ממש לא ציפה לו…
— ארטיום, בבקשה, בוא נדבר בשקט! — סווטה הניחה לפניו כוס תה והתיישבה מולו. — כבר שלושה שבועות ברציפות אתה חוזר הביתה אחרי חצות. אתה באמת חושב שאני לא שמה לב?
— שוב את מתחילה! — ארטיום גלגל את עיניו והרחיק ממנו את הכוס בתנועה שהבהירה כאילו עצם המראה שלה עולה לו על העצבים. — עד מתי את מתכוונת להמשיך עם זה? תני לי כבר לנשום אחרי יום עבודה קשה!
— אני לא חוקרת אותך. אני רק רוצה לשאול אותך משהו. — קולה של סווטה נשאר רגוע. — תגיד לי, מה קורה? אנחנו נשואים כבר עשר שנים. האם הפכנו לזרים עד כדי כך שאני אפילו לא ראויה לקבל הסבר?
— מה שקורה זה שאת כל הזמן יושבת לי על הראש! את מנדנדת לי כמו מקדחה תעשייתית! — לעג לה הגבר. — זה מה שקורה!
סווטה לא ענתה. לא מפני שלא היו לה מילים, אלא מפני שהבינה יותר ויותר בבירור שבעלה אינו מפחד מהשאלות.
הוא מפחד מהתשובות.
\*
סווטה עסקה בעולם הניחוחות במשך שנים רבות. היא יצרה תערובות בשמים, ניתחה תווי ריח והבחינה בהבדלים עדינים כל כך שאנשים אחרים מעולם לא היו שמים לב אליהם. מבחינתה, לכל ריח היה סיפור משלו: הוא גילה מי שהה בחדר מסוים, איזו אווירה שררה בו, ולפעמים אפילו את הדברים שאנשים ניסו להסתיר בכל מחיר.
אלא שבמשך שבוע שלם נדף ממעילו של ארטיום אותו ניחוח זר.
מתוק, זול וחודרני. ריח שאי אפשר היה לטעות בזיהויו.
— ארטיום, אני רוצה לשאול אותך משהו, — אמרה ערב אחד ושילבה את ידיה על השולחן. — למה אני מריחה על הצווארון שלך בושם של אישה זרה?
הגבר אפילו לא הביט בה.
— אולי מישהי התחככה בי ברכבת התחתית. אנשים עומדים שם צפופים זה לזה, כולם מזיעים, כולם מתבשמים במשהו. עכשיו אני גם צריך לתת על זה דין וחשבון?
— אתה נוסע לעבודה במכונית. וברכבת התחתית לא נסעת לפחות שלוש שנים.
פניו של ארטיום התקדרו.
— אל תתחילי שוב! אני עייף! את מבינה מה פירוש המילה הזאת? עָיֵף! נמאס לי ממך, מדוגמיות הריח שלך, מהבשמים שלך ומהעובדה שאת כל הזמן מפקחת עליי!
— אני לא מפקחת עליך. אני אוהבת אותך, — השיבה סווטה בשקט. — אבל אלה לא אותו הדבר.
— אהבה, בטח! אם באמת היית אוהבת אותי, לא היית מחטטת כל הזמן בעניינים שלי!
סווטה חייכה חיוך חיוור.
— אתה יודע, לפעמים השתיקה היא שקר רועם יותר מכל המילים שנאמרות. אני רק מבקשת ממך שלא תשקר לי ישר בפנים. אני לא חושבת שאני דורשת יותר מדי מנישואים.
— תחסכי ממני את החוכמות האלה! — ארטיום קם בפתאומיות ויצא מהחדר בטריקת דלת.
סווטה נשארה לבדה ליד השולחן.
עדיין הייתה בה תקווה. היא אמרה לעצמה שאולי בעלה פשוט מותש, שאולי הם עוברים משבר זמני ושאפשר עדיין לתקן הכול, אם רק יצליחו סוף־סוף לדבר בכנות.
אבל אי שם במעמקי לבה היא כבר ידעה את מה שההיגיון שלה עדיין סירב לקבל.
משהו השתנה. וזה לא היה בגללה.
— ארטיום, — פנתה אליו למחרת בבוקר. — מחר שבת. אולי נבלה את היום רק שנינו? נוכל לצאת קצת מהעיר, כמו פעם. אתה זוכר את קרחת היער ליד המים שהראית לי פעם? הבטחת שתקח אותי לשם שוב.
— יש לי משהו לסדר מחר, — זרק הגבר. — משהו חשוב. אין לי זמן לטיולים רומנטיים.
— בשבת? מה כבר יכול להיות כל כך חשוב דווקא בשבת?
— אני צריך להגיש לך גם דו”ח בכתב? מי את, הבוסית שלי?
— אשתך. כבר עשר שנים, למקרה ששכחת.
ארטיום צחק צחוק מריר.
— בדיוק! עשר שנים!
אחרי המילים האלה הוא טרק את דלת חדר השינה מאחוריו.
סווטה ישבה זמן רב בלי לזוז. היא הביטה בתה שהלכה והתקררה וחשבה כמה מוזר הדבר: פעם היא ידעה בדיוק כמה מכל תו ריח צריך כדי ליצור הרמוניה מושלמת. אבל אנשים מתקשים לפעמים אפילו לזהות בחייהם שלהם את הרגע שבו כל ההרמוניה נעלמת לתמיד.
\*
למחרת נפגשה סווטה עם חברתה הטובה ביותר, קרינה, בבית קפה קטן. המקום היה שקט, הקפה הדיף ניחוח נפלא ואור סתווי רך חדר מבעד לחלונות.
קרינה כבר תפסה שולחן בפינה. כשראתה את פניה של סווטה, הניחה את התפריט בצד.
— נו, ספרי! את נראית כאילו בלעת לימון ועכשיו את מנסה לשכנע את כולם שהוא היה מתוק יותר מדבש.
סווטה צחקה.
— לא יכולת לנסח את זה טוב יותר. אני חושבת שלארטיום יש מאהבת.
פניה של קרינה נעשו רציניות מיד.
— את חושבת או שאת יודעת בוודאות?
— אני כמעט בטוחה. כבר שבוע שאני מריחה עליו את אותו בושם זר. ואני חושבת שאני אפילו יודעת למי הוא שייך.
— למי?
— לאלינה. את זוכרת אותה מהמסיבה של החברה בשנה שעברה? זאת שנתלתה על הכתפיים של כל מי שהיה בסביבה וצחקה כאילו כל האולם הוא הבמה הפרטית שלה?
— איך אפשר לשכוח אותה! — קרינה עיקמה את פניה בגועל. — היא הייתה דביקה כמו קרמל שנמס בשמש. ומה את מתכוונת לעשות עכשיו?
— בינתיים שום דבר. קודם כול אני רוצה שארטיום יספר לי את האמת בעצמו.
— סווטה, את סובלת יותר מדי! גברים כאלה אף פעם לא מעריכים נשים שמתייחסות אליהם ביושר.
— מה שהוא מעריך זו הבעיה שלו. אבל אני לא מתכוונת להשפיל את עצמי בשביל כמה פירורים של תשומת לב.
קרינה הנהנה בהערכה.
— יפה אמרת.
— אלה לא המילים שלי. אבל הן נכונות. אף אחד לא יכול לקחת מאדם את הכבוד העצמי שלו. הוא יכול רק לוותר עליו בעצמו.
קרינה התבוננה בחברתה בתשומת לב במשך כמה רגעים.
— את יודעת מה מעניין? פעם, בכל פעם שדיברנו על ארטיום, ניסית להבין אותו. עכשיו את מסתכלת על הדברים אחרת לגמרי.
— כי אני כבר לא מפחדת, — השיבה סווטה בשקט.
— ממה?
— מלאבד אותו.
קרינה עמדה לומר משהו, כשלפתע נפתחה דלת בית הקפה.
סווטה סובבה מיד את ראשה.
ארטיום נכנס פנימה.
לצדו עמדה אלינה, שאחזה בזרועו בטבעיות כזאת, כאילו היה זה הדבר המובן מאליו בעולם.
האישה צחקה ממשהו ואז רכנה לעבר ארטיום.
סווטה לא זזה. היא לא פרצה בבכי ולא החלה לנשום בכבדות. היא פשוט הביטה בהם, ולפתע הרגישה שכל חלקי הפאזל התחברו למקומם.
— סווטיק, רק אל תסתובבי בפתאומיות! — לחשה קרינה. — אל תגידי לי שאלה הם!
— כן. אלה הם.
— ומה תעשי עכשיו? ניגש אליהם?
סווטה הוציאה את הטלפון שלה באיטיות.
— בשביל מה לעשות סצנה? אני לא רוצה לצעוק ולא רוצה לשמוע הסברים. מספיק שאזכור את מה שראיתי במו עיניי.
— את מצלמת אותם?
— לא בהכרח. אבל דבר אחד אני כבר יודעת בוודאות: מחר לא אוכל עוד להאמין שהכול היה פרי דמיוני.
מעברו השני של בית הקפה התיישבו ארטיום ואלינה ליד שולחן. הגבר חייך, והאישה נגעה בידו.
באותו רגע הבינה סווטה שהנישואים שלהם לא התחילו להתפורר ביום שבו ראתה אותם יחד.
הכול התחיל הרבה קודם, כשארטיום החליט לבחור בשקר במקום באמת.
\*
באותו ערב חזר ארטיום הביתה במצב רוח טוב במיוחד. הוא שרק לעצמו, השליך את מעילו הצדה ואפילו הניח את נעליו במקומן בצורה מסודרת.
סווטה חיכתה לו בכניסה. היא הייתה רגועה, רגועה באופן מחשיד אפילו.
— איך עברו הסידורים החשובים שלך? שאלה.
— טוב. זה היה יום די מתיש. אני גווע ברעב!
— אני מתארת לעצמי שגם הקפה דרש ממך לא מעט אנרגיה. במיוחד כששותים אותו עם אלינה, בזמן שהיא אוחזת לך בזרוע.
ארטיום קפא במקומו.
במשך רגע הביט בה בלי לומר מילה, ואז פרץ בצחוק רם. אלא שהיה בצחוק שלו משהו מזויף.
— שוב ההזיות שלך! מה עכשיו, את עוקבת אחריי?
— לא עקבתי אחריך. הייתי שם עם קרינה. נתקלנו בכם במקרה.
— אז מה? אסור לי אפילו לשתות קפה עם קולגה מהעבודה?
— כמובן שמותר לך. רק רציתי לדעת אם התקנון החדש של פגישות העבודה מחייב עמיתים לחבק זה את זו ולצחוק ישר לתוך הצוואר.
— אל תעוותי הכול! — נהם ארטיום. — את תמיד עושה מזבוב פיל!
סווטה התקרבה אליו.
— ארטיום, אני אשאל אותך שוב. אני לא רוצה לריב. אני לא רוצה להאשים אותך. אני רק רוצה שתהיה איתי כנה, ולו פעם אחת בחיים. יש משהו בינך לבין אלינה?
— אין בינינו שום דבר! — השיב מיד.
— אז תישבע!
— אני נשבע! — הטיח בלי לחשוב. — מרוצה?
החיוך האחרון נעלם מפניה של סווטה.
— אתה יודע מה הדבר המגעיל ביותר בכל הסיפור הזה? אפילו לא הבגידה עצמה. אלא הקלות שבה אתה משקר לי ישר בפנים.
— שוב זה מתחיל! — ארטיום הסתובב כדי ללכת.
— עוד לא סיימנו.
— דווקא סיימנו! נמאס לי ממך! נמאס לי מהפיקוח הבלתי פוסק שלך, מהבשמים שלך, מתווי הריח שלך ומהצורך שלך לשחק תמיד את האישה המושלמת והמוסרית!
— הכנות שלי מפריעה לך כל כך?
— לא הכנות! את הבעיה! — פניו של ארטיום האדימו. — את קרה! החיים לצדך הם כמו מגורים בתוך חדר קירור! גם אני זקוק לאהבה, לחום, למישהי ששמחה לראות אותי!
סווטה חייכה חיוך מריר.
— ולכן הלכת לחפש חום אצל קרמל שנמס בשמש. אני מבינה. כל אחד מחפש חום במקום שהוא מסוגל למצוא אותו.
— את עוד לועגת לי?! — ארטיום איבד לבסוף את השליטה בעצמו. — כן, הלכתי אליה! כן, יש בינינו משהו! אז מה?! את בעצמך הבאת אותי למצב הזה! בגלל האופי שלך, בגלל השאלות הבלתי פוסקות שלך ובגלל שאי אפשר אפילו לנשום בחופשיות לידך!
המילים נפלטו מפיו.
לרגע אפילו הוא עצמו הופתע ממה שהתוודה עליו.
ואז, כאילו ניסה להטביע את הבושה שלו בתוך הכעס, החל לצעוק חזק עוד יותר.
— בגידה?! זו בכלל לא בגידה! את הכרחת אותי לעשות את זה! הכול באשמתך! שמעת?! את!
סווטה הביטה בו בלי לזוז.
— יותר חזק, בבקשה! אולי השכנים עוד לא שמעו הכול.
— לא אכפת לי מה השכנים יחשבו! — צרח ארטיום. — נמאס לי להרגיש לידך כמו בכלא! את מוציאה אותי מדעתי!
— סיימת?
— עוד לא! את יודעת מי את? חתיכת עץ יבש! מקרר! כל גבר נורמלי היה משתגע במוקדם או במאוחר לידך!
סווטה הנהנה באיטיות.
היא לא אמרה מילה. בכיס הסוודר שלה היה הטלפון, שהקליט את השיחה כבר זמן מה. היא הפעילה את ההקלטה ברגע שארטיום הודיע לראשונה שהשיחה שלהם הסתיימה.
כל מילה הוקלטה.
כל עלבון.
כל הודאה.
ובעיקר המשפט שאולי הגבר היה מנסה להתכחש לו מאוחר יותר: “את בעצמך הבאת אותי למצב הזה!”
\*
סווטה הניחה לארטיום לומר כל מה שרצה.
הגבר הלך הלוך ושוב במטבח, טרק ארונות, העליב אותה והטיח בה מילים שרק כמה חודשים קודם לכן היו גורמות לה לפרוץ בבכי.
אבל סווטה ההיא כבר לא הייתה קיימת.
— ארטיום, — אמרה לבסוף כשהגבר איבד את נשימתו. — שמעתי הכול. כל מילה שלך.
— נו, סוף־סוף! — מלמל ארטיום. — לפחות עכשיו משהו נכנס לך לראש!
— כן. הבנתי שלא רק שבגדת בי, אלא שאתה גם מנסה להטיל עליי את האחריות להחלטות שלך. זה באמת כישרון יוצא דופן.
— אני לא יכול לעשות כלום עם העובדה שאת כזאת…
— מספיק! — סווטה הרימה את ידה. — עכשיו תורי לדבר.
ארטיום חייך בלעג.
— בבקשה! המפקדת סוף־סוף התעוררה!
— אני לא אבכה, לא אעשה סצנות ולא אתווכח איתך מי הביא את מי לאיזה מצב. אין בזה טעם. להתווכח עם שקרן זה כמו להתפלש עם חזיר בבוץ: במוקדם או במאוחר גם אתה תתלכלך, והוא עוד ייהנה מכל רגע.
— הרגע קראת לי חזיר?!
— זו הייתה רק מטאפורה. את המסקנות אני משאירה לך.
ארטיום הסתובב ושילב את ידיו על חזהו.
— אתה יודע מה? אני כבר לא מתכוון להסביר את עצמי. כן, יש את אלינה. ואולי אני מאושר איתה יותר. אולי אני כבר בכלל לא זקוק לך.
— נפלא, — השיבה סווטה. — לפחות הכול יהיה פשוט יותר.
הגבר קימט את מצחו.
— למה את מתכוונת?
סווטה הוציאה את הטלפון והניחה אותו על השולחן.
— לכך שיש לי כאן את כל השיחה שלנו. מהרגע שבו הודעת לי שסיימנו ועד הרגע שבו אמרת שאני מוציאה אותך מדעתך. יצאה לנו הקלטה מרגשת במיוחד.
ארטיום החוויר.
— את… את הקלטת אותי?!
— כן.
— תמחקי את זה מיד! זה לא חוקי! לא נתתי את הסכמתי!
— ארטיום, אל תזרוק לכל עבר מושגים משפטיים שאתה לא באמת מבין את משמעותם. אני לא מתכוונת להפיץ את ההקלטה הזאת לכל העולם. אשלח אותה לאדם אחד בלבד.
— למי?
סווטה הביטה ישר בעיניו.
— לאמא שלך.
ארטיום בהה בה כאילו הרגע הודיעה לו שפוצצה את הבית.
— השתגעת?! לאמא שלי?! למה דווקא לה?!
סווטה איתרה בשלווה את המספר של רגינה באנשי הקשר וכתבה הודעה קצרה.
“ערב טוב, רגינה! אני רוצה לשלוח לך הקלטה מסוימת. בבקשה, הקשיבי לה בתשומת לב. חשוב לי שתדעי מה מתרחש בינינו”.
לאחר מכן שלחה את קובץ השמע.
ארטיום הביט בה בחוסר אמון.
— באמת עשית את זה…
— כן. נמאס לי שרק אני רואה לאיזה אדם הפכת. לפחות שאדם נוסף ישמע איך גבר מבוגר מצדיק את הבגידה שלו בטענה שאשתו דחפה אותו לזרועות המאהבת שלו.
— אמא שלי לא תעמוד בזה! — ארטיום העביר את אצבעותיו בשיערו בעצבנות. — היא תישבר!
סווטה חייכה חיוך חיוור.
— אתה רואה? אתה בכל זאת מסוגל להרגיש בושה. מעניין רק שהיא לא מופיעה כשמדובר בי, אבל מתעוררת מיד כשמדובר באמא שלך.
כמעט מיד צלצל הטלפון.
על המסך הופיע שמה של רגינה.
סווטה הושיטה את המכשיר לעבר בעלה.
— מישהו מתקשר אליך. נראה לי שיהיה לכם על מה לדבר.
ארטיום לא הושיט את ידו.
— אני לא עונה.
— למה? אין לך עכשיו חשק לכנות?
— לא עכשיו! — סינן מבעד לשיניו.
סווטה דחתה את השיחה ואז שלחה לרגינה הודעה קצרה.
“הוא לא יכול לדבר כרגע. כנראה שהוא מתבייש”.
— באמת עשית את זה?! — ארטיום קפץ את אגרופיו.
סווטה הביטה בו ישר בעיניים.
— ארטיום, אי אפשר לתכנן מראש את הרשעות של אדם אחר. אפשר רק להקליט אותה כשהיא מתרחשת.
\*
שלושה ימים לאחר מכן כבר התגוררה סווטה בדירה קטנה שכורה בקצה העיר.
הדירה הייתה מוארת ושקטה, והייתה לה מרפסת ישנה שבה קרני השמש של הבוקר החליקו על הרצפה.
סווטה עברה דירה במהירות וביעילות. היא לקחה את חפציה האישיים, את הציוד שנזקקה לו לעבודתה, את הספרים ואת דוגמיות הריח. היא לא עשתה סצנות ולא השאירה מכתבי פרידה דרמטיים.
בינתיים שהה ארטיום אצל אלינה, בתקווה שהמצב יירגע מעצמו.
אלא שהפעם שום דבר לא נרגע.
ביום הרביעי הוא הופיע אצל סווטה.
כשעמד בכניסה, כבר לא נותר בו אפילו שמץ מהביטחון העצמי שהיה לו בעבר.
— סווטה, אנחנו חייבים לדבר.
— תיכנס, — אמרה האישה וזזה הצדה. — אבל תחלוץ נעליים, בבקשה. בדיוק ניקיתי.
ארטיום, נבוך, ציית.
— תקשיבי… אמא שלי לא מוכנה לדבר איתי. בכלל. היא אמרה לי שלא אפנה אליה עד שאלמד להתנהג כמו בן אדם הגון.
— זה מאוד אופייני לרגינה, — הסכימה סווטה. — תמיד אהבתי את העובדה שהיא אומרת את הדברים בלי לעטוף אותם בנייר צלופן.
— זה קרה בגללך! למה שלחת לה את ההקלטה הזאת?!
— תחשוב לרגע! אולי האשם אינו אני, אלא הגבר שבהקלטה שצועק שאשתו דחפה אותו לזרועות המאהבת שלו.
ארטיום השפיל את מבטו.
— פשוט איבדתי שליטה על עצמי. לכל אחד קורה שהוא אומר משהו שהוא מתחרט עליו אחר כך.
— כמובן. אבל התפרצות כעס רגעית אינה דומה לשקרים במשך שלושה שבועות לאישה שאתה חי איתה כבר עשר שנים, בזמן שאתה יוצא לשתות קפה עם המאהבת שלך. זה כבר לא רגע רע אחד. זו סדרה שלמה של החלטות מודעות.
— נפרדתי מאלינה! — פלט לפתע.
סווטה הרימה גבה.
— באמת?
— כן! זה נגמר. התברר שהיא בכלל לא כמו שדמיינתי אותה. היא אישה ריקה ושטחית. אני בעצמי לא מבין מה מצאתי בה.
— אלינה המסכנה. רק לפני שלושה ימים היא הייתה מקור החום שלך, ופתאום היא הפכה לאישה ריקה ושטחית. אתה באמת משנה את דעתך על אנשים במהירות מרשימה!
ארטיום התקרב אליה.
— הבנתי איזו טעות נוראה עשיתי. סווטה, בבקשה! בואי נתחיל מחדש! אני אשתנה. אני מבטיח. הכול יהיה אחרת.
סווטה הרימה בעדינות אך בנחישות את ידה, ועצרה אותו לפני שהתקרב עוד.
— אתה יודע מה הייתה הטעות הגדולה ביותר שלך? לא אלינה. אלא העובדה שהאמנת שתוכל לרמות אותי בלי סוף. חשבת שמספיק שתרים את הקול, ואני שוב אמזוג לך תה כאילו לא קרה כלום.
— מעולם לא חשבתי שאת טיפשה…
— אבל בהחלט חשבת כך. פשוט מעולם לא אמרת את זה במפורש. החלטת שהסבלנות שלי היא חולשה ושהאהבה שלי מעניקה לך רשות לעשות בי כל מה שמתחשק לך.
פניו של ארטיום התעוותו מייאוש.
— סווטיק, בבקשה… מה תעשי בלעדיי? את כאן לבד, בקצה העולם!
סווטה הביטה סביבה בדירה המוארת וחייכה.
— למען האמת? אני מרגישה נפלא. שקט כאן, האוויר צח ואף אחד לא צורח לי מעל הראש שאני מוציאה אותו מדעתו. אם זה קצה העולם, מתברר שזה מקום נעים להפליא.
— את לא יכולה להתגרש ממני! — קולו של ארטיום שוב קיבל גוון מאיים. — שמעת?! אני לא מסכים! קנינו דברים ביחד, את הדירה, הכול!
— ארטיום, הדירה רשומה על שמי וכבר פרסמתי אותה למכירה. המכונית שייכת לך, אתה יכול להשאיר אותה אצלך. אם כי אני חושבת שבקרוב עלויות התיקונים יעלו על השווי שלה. אכין את החפצים האישיים שלך. ובאשר לרכוש המשותף שלנו, נסדיר את כל העניינים המשפטיים והכספיים בהתאם לחוק.
היא השתתקה לרגע.
— אבל יש משהו אחד שבהחלט אשאיר לך.
ארטיום הביט בה בחשדנות.
— מה?
— את האכזבה שלי. היא כולה שלך. אני כבר לא מתכוונת לשמור אותה אצלי.
— אמא שלי הכניסה לך רעיונות לראש! — התפרץ הגבר. — את עושה את זה בגללה!
— לא. זו ההחלטה שלי. אף אחד לא הכריח אותי לקבל אותה. אתה יודע מהי פחדנות? מצב שבו אדם יודע בדיוק מה עליו לעשות, אבל מפחד לעשות זאת. אני לא רוצה לחיות ככה יותר.
ארטיום השתתק.
הצעקות לא עזרו. האיומים לא עזרו. אפילו התחנונים לא השיגו את התוצאה שלה קיווה.
לראשונה בחייו עמד מול סווטה שכבר אי אפשר היה להפחיד או לתמרן.
— אז מה אני אמור לעשות עכשיו? — שאל לבסוף בקול חנוק.
— לחיות! לחשוב על מה שעשית. ואולי גם לבקש סליחה מרגינה. אבל הפעם לא כדי שהיא תסכים לדבר איתך שוב, אלא מפני שאתה באמת מתחרט על ההתנהגות שלך.
ארטיום הרים אליה את מבטו.
— ואת? את כבר בכלל לא אוהבת אותי?
סווטה שתקה זמן רב לפני שענתה.
— אני עדיין אוהבת את האדם שהיית פעם. את האיש שהחזיק לי את היד כשפחדתי, שצחק איתי ושהבטיח לי יום אחד שתמיד יהיה כן איתי. אבל את האדם שהפכת להיות עכשיו אני כבר לא מסוגלת לכבד. ואתה הענקת לי בדיוק את אותה מידת כבוד שאני מעניקה לך עכשיו.
ארטיום צחק צחוק מריר.
— זה אכזרי.
— לא. זו כנות. פשוט התרגלת לכך שאנשים אומרים לך את מה שאתה רוצה לשמוע.
הגבר עמד עוד כמה רגעים. אולי חיכה שסווטה תשנה את דעתה, תפרוץ בבכי או לפחות תעשה צעד לעברו.
אבל היא רק פתחה בפניו את הדלת.
— אתה צריך ללכת עכשיו. תמצא לך דירה. אתה יכול להשאיר את המפתחות אצל קרינה, והיא תעביר לי אותם. ואל תדחה את הסידורים שלך, כי מחר יגיעו אנשים לראות את הדירה.
ארטיום חצה את הסף ואז הסתובב פעם נוספת.
— סווטה…
— כן?
— אל תגידי אחר כך שאני הרסתי הכול.
סווטה חייכה. לא בלעג ולא מתוך רצון לנקום, אלא בשלווה של אדם שהשתחרר סוף־סוף ממשא כבד.
— ארטיום, אני לא אגיד שאני דחפתי אותך לזרועותיה של אישה אחרת. כל אחד בוחר בעצמו היכן לחפש חום. אתה התיישבת ליד האש של מישהי אחרת. ואני החלטתי לבנות לעצמי בית שבו לא אצטרך לפחד כל הזמן שהכול סביבי יעלה באש.
היא עצרה לרגע.
— נדמה לי שאני יצאתי מהסיפור הזה במצב טוב יותר.
ארטיום השפיל את ראשו והלך.
סווטה סגרה את הדלת ונשמה נשימה עמוקה.
היא הרגישה קלילה כל כך, כאילו מישהו הסיר בתנועה אחת מעל כתפיה משא שסחבה במשך שנים.
היא הלכה למטבח, הרתיחה מים והוציאה ספל.
רק אחד.
ובאופן מוזר, היא כלל לא הרגישה עצובה.
להפך.
לראשונה מזה זמן רב הרגישה שסוף־סוף יש מקום גם לה בחיים שלה.
\*
כעבור שעה צלצל הטלפון.
זו הייתה רגינה.
— סווטוצ’קה, יקירתי, — אמרה החמות בקול חם. — רציתי רק לומר לך שקיבלת את ההחלטה הנכונה.
עיניה של סווטה התמלאו דמעות, אבל הפעם אלה לא היו דמעות של כאב.
— תודה, רגינה. את אפילו לא מתארת לעצמך כמה המילים האלה חשובות לי.
— לא כך רציתי לגדל את הבן שלי, — המשיכה רגינה. — אבל על מה שהוא עשה, הוא יצטרך לתת את הדין בעצמו. ואת אל תאשימי את עצמך בשום דבר! את אישה חזקה ומגיע לך שיתייחסו אלייך בהגינות.
סווטה עצמה את עיניה.
במהלך השבועות האחרונים שמעה מבעלה כל כך הרבה דברים: שהיא קרה מדי, נוקשה מדי, חשדנית מדי ותובענית מדי. ועכשיו, סוף־סוף, מישהו לא ציפה ממנה להשתנות כדי שיהיה לאדם אחר קל יותר לחיות לצדה.
מישהו פשוט אמר לה שמגיע לה להיות מאושרת.
— את יכולה לבוא אליי מתי שרק תרצי, — הוסיפה רגינה. — גם כשהוא לא יהיה כאן. את עדיין חשובה לי. ואם לומר את האמת, לפעמים אני מרגישה קרובה אלייך יותר מאשר לבן שלי.
סווטה חייכה.
— אני אבוא לבקר אותך. אני מבטיחה.
לאחר שסיימה את השיחה, היא הביטה בטלפון במשך זמן רב. זה היה אותו מכשיר שבעזרתו שלחה כמה ימים קודם לכן את ההקלטה.
קובץ אחד.
כמה דקות של צעקות.
והאמת שארטיום רצה להסתיר בכל מחיר.
אבל סווטה הבינה משהו חשוב: לא ההקלטה היא ששינתה את חייה. היא רק חשפה בפני כולם את מה שהיא עצמה כבר הרגישה מזמן.
את ההחלטה קיבלה בעצמה.
לא מפני ששנאה את בעלה. לא מפני שרצתה לנקום בו.
אלא מפני שסוף־סוף הבינה שאהבה אינה מחייבת אותנו לסבול הכול. ונאמנות אינה פירושה להישאר לצד מישהו שכבר מזמן הפסיק להישאר לצידנו.
היא ניגשה לחלון. בחוץ ירד הערב באיטיות, והרוח הקרירה הניעה את העלים שעל העצים.
סווטה פתחה את הדלת למרפסת ונשמה עמוק.
היא כבר לא הריחה בושם זר.
היא כבר לא שמעה את קולו הזועם של ארטיום.
היא כבר לא הייתה צריכה לתהות באיזה שקר חדש ישתמש כשיחזור הביתה באותו ערב.
היו רק אוויר צח, שקט והזדמנות לחיים חדשים.
ולראשונה בחייה, סווטה כבר לא פחדה שתצטרך להתחיל הכול מחדש לבדה.
כי סוף־סוף הבינה שלפעמים האובדן הגדול ביותר אינו כשמישהו עוזב את חיינו.
האובדן הגדול ביותר הוא כשאנחנו נשארים זמן רב מדי לצד אדם שבגללו אנחנו מאבדים את עצמנו לאט־לאט.
