החזקתי בזרועותיי את בתי שזה עתה נולדה, כשבעלי דרש ממני למסור אותה לאנשים זרים. אבל אחרי ששמע את דבריי, אמו החווירה לפתע.
ברגע שבו הצמדתי את בתי לראשונה אל חזי, בעלי נכנס לחדר ואמר שצריך למסור את התינוקת.
במשך כמה שניות לא הצלחתי להבין למה הוא מתכוון. לאדה הייתה חמימה וזעירה, ונשמה נשימות קטנות ושקטות בזרועותיי. אצבעותיה הזעירות נאחזו בבד חולצתי, כאילו כבר ידעה שכאן מקומה.
״מה אתה אומר, פאבל?״ שאלתי והבטתי בו בחוסר אמון.
בעלי לא התקרב למיטה. הוא נעצר ליד הדלת, כאילו חשש שאם יתקרב אליי, אוכל לגעת בו.
״אל תסבכי את המצב, אנה. הכול כבר סוכם. אנשים יגיעו לקחת את הילדה וייקחו אותה איתם.״
חשתי גל של פחד קר כקרח חולף בגופי.
״אילו אנשים? לאן הם ייקחו אותה? זאת הבת שלנו!״
פאבל הסיט את מבטו. במקום לענות, הוא יישר את חפת חולצתו ואז הציץ בשעונו. הכרתי היטב את המחווה הזאת. הוא תמיד נהג כך כשהיה רוצה להבהיר מבחינתו שהשיחה הסתיימה.
״את לא מסוגלת לקבל החלטות הגיוניות במצבך הנוכחי,״ אמר בקרירות. ״אחרי לידה, נשים עלולות להיות לא יציבות מבחינה רגשית. הרופאים יסבירו לך הכול.״
״הרופאים?״ חזרתי על דבריו. ״כלומר, כבר סיכמת איתם הכול?״
הוא לא ענה.
ואז הבחנתי בחמותי, ורה סרגייבנה, שעמדה מאחוריו. היא לבשה מעיל אלגנטי והחזיקה את תיק היד שלה בשתי ידיה. פניה נראו רגועות, אבל בעיניה הבחנתי במשהו שעורר מיד את חשדותיי.
היא לא הופתעה.
היא ידעה בדיוק מדוע הגיעו.
״אמא, תסבירי לה,״ זרק פאבל בלי להביט בי. ״את יודעת לדבר עם אנשים בצורה רגועה.״
ורה צעדה קדימה.
״אנה, יקירתי, את חייבת להבין שלפעמים אהבה מחייבת אותנו לקבל החלטות קשות. את עדיין לא מוכנה לגדל ילדה. את זקוקה למנוחה, לטיפול ולזמן כדי להתאושש.״
הצמדתי את לאדה חזק יותר אל חזי.
״לאיזה טיפול?״
״אל תצעקי,״ לחשה באיום. ״כל בית החולים שומע אותך.״
״שישמעו! אני רוצה לדעת למה בעלי מנסה לקחת ממני את הבת שלי דקות ספורות אחרי שנולדה!״
פאבל הידק את לסתותיו.
״די, אנה.״
״לא. רק התחלתי.״
הבטתי בו, ופתאום הבנתי שהוא לא הגיע כדי לשכנע אותי. הוא הגיע כדי לוודא שהכול יתנהל בדיוק לפי התוכנית.
באותו רגע נכנסה לחדר אחות. בעקבותיה הופיעה מנהלת המחלקה, ילנה ויקטורובנה, ובידה תיק מסמכים.
״אני מבקשת מכולם להירגע,״ אמרה בנחישות. ״עלינו לברר כמה עניינים לפני שננקוט צעדים נוספים.״
פאבל מיהר להתקרב אליה.
״דוקטור, אין צורך לדון בזה בנוכחות אשתי. מצבה הרגשי אינו יציב.״
ילנה ויקטורובנה אפילו לא הביטה בו.
״היא המטופלת שלנו ואמה של התינוקת. יש לה זכות לדעת מה כתוב במסמכים הנוגעים אליה.״
היא פתחה את התיק והוציאה כמה דפים.
״מר פאבל, קיבלנו בקשה להעביר את התינוקת לטיפולם של אנשים אחרים. לבקשה צורפו גם מסמכים שאמורים להוכיח שהאם אינה מסוגלת לטפל בילדה.״
הרגשתי את לבי הולם בחוזקה.
״מעולם לא חתמתי על בקשה כזאת,״ אמרתי.
״בדיוק משום כך עלינו לבדוק הכול בקפידה,״ השיבה הרופאה.
פאבל הסמיק.
״מדובר באי־הבנה. המסמכים הוכנו על סמך הסכמות משפחתיות קודמות.״
״אילו הסכמות?״ שאלתי.
״אנה, בבקשה…״
״אל תדבר אליי ככה! אני רוצה לראות את המסמכים!״
ילנה ויקטורובנה הפנתה לעברי את אחד הדפים. לא הצלחתי לקרוא הכול מהמיטה, אבל מיד זיהיתי את שם משפחתי ואת החתימה בתחתית העמוד.
החתימה נראתה כמעט זהה לשלי.
כמעט.
אבל ידעתי בוודאות שמעולם לא חתמתי עליה.
״זאת זיוף,״ אמרתי בשקט.
ורה הרימה את ראשה בחדות.
״תיזהרי בדברייך!״
הבטתי לה ישר בעיניים.
״את זאת שצריכה להיזהר במה שאת עושה. אם מישהו זייף את החתימה שלי, הוא יצטרך לתת על כך את הדין.״
לרגע השתררה בחדר דממה מוחלטת. אפילו לאדה הפסיקה להשמיע קולות קטנים והצמידה את פניה אל חזי.
ואז הבחנתי בפרט שחמק מעיניי קודם לכן.
על המסמכים הופיעה חותמת של מרפאה פרטית שבה פאבל טיפל בעניינים שונים בחודשים האחרונים. הכרתי את שמו של בעל המרפאה, אבל מעולם לא פגשתי אותו באופן אישי.
סרגיי קרילוב.
שמו הופיע על אחד הדפים, לצד תאריך מלפני כמה שבועות.
״למה שמו של קרילוב מופיע במסמכים האלה?״ שאלתי.
פאבל קפא במקומו.
לראשונה מאז שנכנס לחדר, הוא נראה מפוחד באמת.
ורה צעדה מיד לעברי.
״אין לזה שום משמעות. את עייפה ואינך מבינה מה את קוראת.״
״אם כך, לא תהיה שום בעיה אם נזמין אותו לכאן ונשאל אותו באופן אישי, נכון?״
פניה החווירו לפתע.
זה נמשך רק שבריר שנייה, אבל הספיק לי כדי להבין שפגעתי בנקודה ששניהם רצו להסתיר בכל מחיר.
ילנה ויקטורובנה סגרה את התיק.
״כבר יצרנו איתו קשר. מר קרילוב בדרך לבית החולים.״
פאבל הסתובב בחדות.
״מי נתן לכם אישור לעשות את זה?!״
״אני,״ השיבה הרופאה בשלווה. ״כשמתעורר ספק באשר לאותנטיות של מסמכים, חובתנו לברר את העניין.״
לא חלפו אפילו עשרים דקות, והדלת נפתחה שוב.
גבר בחליפה כהה נכנס לחדר. מאחוריו הלך עובד בית החולים שנשא תיק נוסף. האיש לא בירך לשלום את פאבל או את ורה. תחילה הביט בי, אחר כך בתינוקת, ולבסוף במסמכים שהיו מונחים על השולחן.
״מי הכין את הניירות האלה?״ שאל.
פאבל ניסה לענות, אבל קולו נתקע בגרונו.
״מר קרילוב, נוכל לדבר בפרטיות…״
״לא,״ קטע אותו קרילוב. ״דווקא את זה אני לא מתכוון לעשות.״
הוא הוציא מעטפה מהתיק שלו והגיש אותה לילנה ויקטורובנה.
״הבאתי את המסמכים המקוריים. אני רוצה שכל הנוכחים יוכלו לעיין בהם.״
הרופאה החלה לבדוק את המסמכים. עם כל דף נוסף שעברה עליו, פניה נעשו רציניות יותר ויותר.
ורה נסוגה צעד לאחור.
״זה בלתי אפשרי,״ לחשה.
קרילוב הביט בה ללא שמץ של חמלה.
״לצערי, גברת ורה סרגייבנה, הכול אומת.״
פאבל החוויר.
״למה אתה מתכוון?״
האיש הניח את הדף האחרון על השולחן.
״אני מתכוון למסמכים שנועדו לשכנע את בית החולים שאנה הסכימה מרצונה למסור את הילדה. להצהרה שמעולם לא חתמה עליה. ולהתכתבות שמוכיחה שלא מדובר בטעות או באי־הבנה.״
הרגשתי שידיי מתחילות לרעוד. חיבקתי את לאדה חזק יותר, בלי להסיר את מבטי מבעלי.
״למה?״ שאלתי. ״למה רצית לקחת אותה ממני?״
פאבל שתק.
ורה ניסתה לומר משהו, אבל אף מילה לא הצליחה לצאת מפיה.
קרילוב פתח את המעטפה והוציא את המסמך האחרון. במשך כמה שניות עיין בתוכנו, ואז הרים את מבטו אליי.
״יש עוד דבר אחד שעלייך לדעת. הסיבה שבגללה הוכנו המסמכים האלה לא הייתה קשורה כלל למצבך הבריאותי.״
הרגשתי שהעולם סביבי קופא לרגע.
״אז למה זה היה קשור?״
קרילוב העביר את מבטו אל פאבל, ואז אל אמו.
״למשהו שקרה הרבה לפני שבתך נולדה.״
ורה כיסתה לפתע את פיה בכף ידה.
ואני, כשאני מחזיקה את התינוקת הקטנה שלי בזרועותיי, הבנתי שמה שאשמע בעוד רגע עלול לשנות את כל חיי.
