סבטלנה נכנסה למטבח בשמונה וחצי בערב, בקושי מצליחה לעמוד על רגליה מרוב עייפות. מאחוריה עשר שעות עבודה, דוחות אינסופיים, שיחות טלפון ובוס לא מרוצה. אבל גם אחרי יום עבודה מתיש כל כך, היא לא הרשתה לעצמה לנוח. במשך שעתיים נוספות עמדה ליד הכיריים: קילפה סלק, גיררה גזר, בישלה בשר וכתשה שום.
היא לא רצתה רק להכין ארוחת ערב. היא רצתה להפוך יום שלישי רגיל לרגע מיוחד, חמים ונעים. קצת אווירה ביתית, קצת אהבה, ארוחה משותפת עם בעלה.
היא הניחה לפני איגור קערה של בורשט סמיך ומהביל והתיישבה מולו. היא אפילו לא הספיקה להרים את הכף, וכבר התחיל המופע הקבוע.
איגור בחש בחוסר חשק במרק, כאילו הגישו לו איזו עיסה בלתי אכילה.
״הבשר קשה כמו גומי. תפוחי האדמה התפרקו לגמרי. והכרוב עדיין חורק לי בין השיניים!״ הוא אמר בעווית של גועל.
סבטלנה שתקה.
היא כבר ראתה את ההצגה הזאת מאות פעמים.
הקציצות שלה היו יבשות, ואילו אלה של אמו היו עסיסיות. הפירה שלה היה מלא גושים, ואילו הפירה של גלינה איבנובנה היה אוורירי ורך. בכל דבר שסבטלנה בישלה, איגור תמיד מצא משהו לבקר. לעומת זאת, האוכל של אמו היה בעיניו יצירת מופת קולינרית בכל פעם מחדש.
הדבר המגוחך ביותר היה שאיגור אפילו לא ידע להבדיל בין שמיר לפטרוזיליה. הידע הקולינרי שלו הסתכם במזיגת מים רותחים על מרק משקית.
ובכל זאת, הוא שוב שלף את הטלפון שלו, כמו פרופסור באוניברסיטה שעומד להכשיל סטודנטית חסרת יכולת.
״די, נמאס לי!״ הכריז. ״אני מתקשר לאמא, והיא תסביר לך איך מכינים בורשט כמו שצריך. תפעילי רמקול!״
הוא לא ביקש. הוא פקד.
וכמובן, הוא רצה לעשות את כל זה מול סבטלנה, כדי שההשפלה תהיה מושלמת.
האישה הביטה בו בזמן שלחץ על כפתור החיוג. על המסך הופיעה תמונתה המחייכת של גלינה איבנובנה.
צלצול ראשון.
צלצול שני.
ואז משהו בתוך סבטלנה נשבר סופית.
לא התרחש שום דבר דרמטי במיוחד. היא לא צעקה ולא בכתה. היא פשוט הבינה שנמאס לה.
חמישה ליטרים של בורשט ואסלת שירותים
סבטלנה קמה, ניגשה בשלווה לכיריים ואחזה בשתי ידיה בסיר הענקי, שהכיל חמישה ליטרים של מרק.
איגור עדיין דיבר בטלפון.
״היי, אמא! תארי לעצמך, סווטה צריכה קצת עזרה…״
הוא השתתק באמצע המשפט.
אשתו הייתה בדרכה לשירותים, כשהסיר הכבד בידיה.
״לאן את לוקחת את זה?!״
סבטלנה לא ענתה.
היא נכנסה לשירותים, הרימה את הסיר הכבד ושפכה את כל תכולתו לתוך האסלה.
ברגע הבא שמע איגור קול שלא ישכח עוד זמן רב.
הבורשט שהוכן בקפידה, עם בשר בקר, ירקות, שעתיים של עבודה וכל התקוות שסבטלנה השקיעה בארוחה הזאת, נעלם בתוך צינור הביוב.
סבטלנה לחצה על ידית ההדחה. האסלה גרגרה בקול מאומץ, אבל לבסוף בלעה הכול.
האישה חזרה למטבח, הניחה את הסיר הריק בכוח בכיור והביטה בבעלה.
איגור ישב ללא תנועה, ובטלפון עדיין נשמע קולה המודאג של אמו:
״איגור, מה קורה אצלכם? אתה שומע אותי?״
אבל הוא כבר לא הקשיב לה. הוא בהה באשתו כאילו ראה אותה בפעם הראשונה בחייו.
״השתגעת לגמרי?!״ הוא צרח וקפץ מהכיסא. ״אני רעב! אני רוצה לאכול!״
סבטלנה הביטה בו בשלווה.
״אתה רעב? אז לך לאמא שלך. הרי הבורשט שלה הוא, לדבריך, שירה של ממש. אני בטוחה שהיא תיתן לך קערה מלאה. אולי אפילו שתיים.״
היא עצרה לרגע.
״ואת האוכל שלי אתה לא צריך לאכול יותר לעולם. אני לא מתכוונת להגיש לך שוב אוכל שלדעתך ראוי רק להישפך לביוב.״
״אני בעלך! את חייבת לבשל בשבילי!״
סבטלנה חייכה חיוך מריר.
״חייבת? איפה זה כתוב? בחוזה העבודה שמעולם לא חתמתי עליו? מהרגע שהתחלתי להתייחס לדירה הזאת כאל הבית המשותף שלנו, אתה מתנהג כאילו אני המשרתת שלך ולא אשתך. זה נגמר.״
אחר כך היא פתחה את המקרר.
במקרר נשאר רק מה שאיגור היה ראוי לו
על המדפים היו מונחים המוצרים שסבטלנה קנתה לאחרונה: נתח בקר משויש ואיכותי שיועד לארוחת יום ראשון, נקניקים מיושנים ויקרים, גבינות פרמזן, ברי ורוקפור, ירקות טריים, עגבניות מובחרות, יוגורט יווני, שמן זית איכותי והקפה האהוב עליה.
את כל אלה היא קנתה מהמשכורת שלה. למעשה, היא הרוויחה כמעט פי שניים מאיגור.
בלי לומר מילה, היא הוציאה כמה שקיות קניות והתחילה לרוקן את המקרר.
בשר, גבינות, נקניקים, ירקות, קפה, שמן זית. הכול נכנס לשקיות.
כעבור כמה דקות המקרר היה כמעט ריק לחלוטין.
בתוכו נותרו רק הדברים שאיגור עצמו קנה: חבילה של נקניקיות זולות, בקבוק קטשופ כמעט ריק, צנצנת פתוחה של מלפפונים חמוצים ולחם שהתייבש.
סבטלנה הצביעה על המדפים.
״בבקשה. זה החלק שלך. אתה קנית את הדברים האלה, ועליהם הרווחת את הכסף שלך. תסתדר עם מה שיש.״
היא לקחה את השקיות למרפסת והניחה שם את המצרכים. אחר כך סגרה את הדלת וסובבה את המפתח במנגנון נעילת הבטיחות לילדים. את המפתח היא הכניסה לכיס.
רק אז התחיל איגור להבין שאשתו אינה צוחקת.
״מכשפה ארורה!״ הוא צרח והכה בשולחן בעוצמה כזאת שהצלחות קפצו. ״את רוצה להרעיב אותי?!״
הוא התקדם לעברה.
לפתע הופיעה בידיה של סבטלנה מחבת ברזל יצוק כבדה, שבה טיגנה זמן קצר קודם לכן את הירקות למרק.
היא הרימה אותה והחזיקה אותה בגובה פניו של איגור.
״עוד צעד אחד לכיווני, ואני מלבישה לך את המחבת הזאת על הראש. אחר כך נראה מה חזק יותר: הברזל היצוק או הגולגולת שלך.״
קולה היה שקט, אבל אף מילה לא רעדה בו.
איגור נעצר.
הוא לא ראה פחד בעיניה של אשתו. הוא לא ראה היסוס. ולראשונה בחייו, הוא לא היה בטוח שהאיומים הרגילים שלו יספיקו כדי להשיג את מבוקשו.
הוא חטף את המעיל שלו, יצא מהדירה תוך כדי קללות והלך לבית אמו.
״לך כבר!״ קראה אחריו סבטלנה. ״תמסור ד״ש לגלינה איבנובנה!״
כשהדלת נסגרה, היא הזמינה פיצה ענקית עם תוספת גבינה, התיישבה בכורסה, ולראשונה זה חודשים רבים הרגישה שהיא סוף סוף יכולה לנשום.
**החמות מגיעה עם הנשק הסודי שלה**
למחרת, סמוך לשעת ארוחת הצהריים, מישהו התחיל לצלצל בפעמון הדלת בחוסר סבלנות.
סבטלנה הציצה בעינית.
בחוץ עמד איגור, מקומט ועייף מחוסר שינה, ולצדו גלינה איבנובנה, בהבעה של מפקדת צבאית המתכוננת לקרב האחרון שלה.
בידה של החמות הייתה קופסת פלסטיק עם אוכל. מן הסתם, מדובר היה במנת חירום עבור בנה האהוב.
סבטלנה לא פתחה מיד. היא המתינה עד שיצלצלו עוד פעמיים, ורק אז סובבה את המפתח.
היא נשארה בפתח וחסמה את המעבר.
״מה אתם רוצים?״
גלינה איבנובנה הביטה בה בזעם.
״תפתחי מיד! אני רוצה לראות באילו תנאים הבן שלי חי! אין לך טיפת בושה? ככה מתייחסים לבעל?!״
״אני לא מתייחסת לאף אחד רע,״ השיבה סבטלנה. ״איגור הוא אדם מבוגר. אם הוא רעב, הוא יכול לבשל לעצמו, להזמין אוכל או לבוא אלייך. אתמול בערב הוא בדיוק עשה את זה.״
איגור יצא מאחורי אמו והתקדם צעד.
״תפסיקי עם ההצגה הזאת! אמא באה כדי להשלים בינינו!״
״אני לא צריכה שופטת שתתווך בינינו,״ השיבה סבטלנה בחדות. ״ואני גם לא צריכה אורחים שלא הוזמנו ומנסים לפרוץ לבית שלי.״
אבל גלינה איבנובנה מעולם לא התרגלה לכך שמישהו אומר לה לא.
היא דחפה את כלתה בחוזקה עם הכתף וצעדה היישר אל המטבח. איגור מיהר בעקבותיה ופתח את דלת המקרר בתנועת ניצחון.
״נו, תראי, אמא! ריק! אפילו העכברים תלו את עצמם!״
״אלוהים אדירים! זאת כבר ממש הרעבה!״ קראה גלינה איבנובנה והצמידה את ידיה זו לזו. ״לאן נעלם כל האוכל?!״
״למקום שבו הוא אמור להיות,״ השיבה סבטלנה. ״במרפסת. זה האוכל שלי. קניתי אותו בכסף שלי.״
החמות משכה בידית דלת המרפסת שוב ושוב, אבל הדלת לא נפתחה.
ואז היא שינתה טקטיקה.
שנים-עשר קציצות שהפכו להכרזת מלחמה
גלינה איבנובנה הניחה את קופסת הפלסטיק על השולחן וחייכה חיוך מנצח.
״לא נורא! כל עוד אני בחיים, הבן שלי לעולם לא יישאר רעב! הבאתי לו קציצות ביתיות. קציצות אמיתיות וטעימות. לא כמו אלה שאנשים מסוימים מכינים.״
היא פתחה את הקופסה.
ריח של בצל מטוגן ובשר טרי מילא מיד את המטבח. שנים-עשר קציצות יפות, שחומות וזהובות, היו מסודרות זו לצד זו.
אלה היו הגאווה של גלינה איבנובנה, פסגת אמנות הבישול שלה והנשק שבעזרתו החזיקה את כלתה תחת שליטתה במשך שנים.
היא הכניסה שלוש קציצות למיקרוגל, וכעבור כמה דקות הניחה את הצלחת בטקסיות מול איגור.
״תסתכלי ותלמדי! ככה אישה צריכה לדאוג לבעלה,״ אמרה לסבטלנה והדגישה במיוחד את המילה האחרונה.
איגור כבר הושיט יד למזלג. חיוך מרוצה הופיע על פניו. סוף סוף הוא יוכל להראות לאשתו מה היא הפסידה.
אלא שהמזלג לא הגיע לקציצות.
בתנועה מהירה אחת חטפה סבטלנה את הצלחת מידיו.
לרגע כולם קפאו במקומם.
ואז תפסה האישה את הקציצה הראשונה ומרחה אותה בכל הכוח על דלת הארון הלבנה והבוהקת במטבח.
הבשר השומני הותיר פס חום ומכוער על המשטח המבריק.
הקציצה השנייה נחתה על דלת המקרר, בדיוק מתחת למגנט טורקי שהביאו מירח הדבש שלהם.
בקציצה השלישית היא ניגבה את החולצה הנקייה של איגור.
״אז הבורשט שלי הוא זבל, אבל הקציצות של אמא שלך הן יצירת מופת?״ שאלה בקור רוח מצמרר. ״אז מעכשיו תאכל אצלה! לשולחן שלי אתה לא תשב יותר לעולם!״
״השתגעת?!״ צרחה גלינה איבנובנה וניסתה להציל את הקציצות שנותרו.
אבל סבטלנה כבר הרימה את הקופסה.
הקציצה הרביעית נמרחה על הזכוכית של המיקרוגל.
החמישית נחתה על חיפוי הקיר במטבח.
השישית עפה היישר לתוך פניו של איגור, כשניסה לתפוס את אשתו ביד.
איגור קפא. כתם חם ושומני התפשט על פניו. הוא פשוט לא הצליח להבין שזה באמת קורה לו.
גלינה איבנובנה השמיעה צרחה מחרישת אוזניים, כאילו הופעלה אזעקת הגנה אווירית.
היא לא דאגה לבנה. היא גם לא התרגשה מכך שנישואיו מתפרקים לנגד עיניה.
היא הסתכלה על הקציצות.
על הקציצות היפות שלה, שהכינה בקפידה, ושכלתה מרחה עכשיו על המשטחים השונים במטבח.
הקציצות השביעית, השמינית והתשיעית התעופפו למקומות שונים בחדר.
העשירית והאחת-עשרה נחתו על רצפת הלמינציה הבהירה והותירו אחריהן כתמי שומן.
הקציצה השתים-עשרה הייתה היפה ביותר, השחומה ביותר והגדולה מכולן.
סבטלנה אחזה בה בין שתי אצבעות, התקרבה לאיגור הקפוא, תפסה בצווארון חולצתו ובתנועה החלטית תחבה את הקציצה אל תוך הצווארון.
״בבקשה! תאכל את יצירת המופת שלך!״
איגור צרח. לא כל כך בגלל השומן החם שזלג על גבו, אלא בגלל ההשפלה.
גלינה איבנובנה סוף סוף התאוששה, חטפה את התיק שלה והניפה אותו לעבר כלתה.
״מפלצת כפיית טובה!״
אבל סבטלנה כבר עמדה במסדרון ופתחה לרווחה את דלת הכניסה.
סיבוב המפתח האחרון
״החוצה!!!״
הפעם קולה לא היה שקט ומאופק. כל הזעם שהדחיקה במשך שנים פרץ החוצה במלוא העוצמה.
היא תפסה את איגור בצווארון חולצתו ודחפה אותו אל מחוץ לדירה, לחדר המדרגות. גלינה איבנובנה נסוגה לאחור, קיללה והלכה בעקבות בנה.
״את עוד תתחרטי על זה!״ סיננה החמות מפתח הדלת. ״את לא תצאי מזה כל כך בקלות!״
״תסתלקי מכאן!״ השיבה סבטלנה והשליכה את קופסת הפלסטיק הריקה לרגליהם. הקופסה פגעה במשקוף בקול חזק.
אחר כך היא טרקה את הדלת.
סובבה את המפתח.
פעם אחת.
פעם שנייה.
ופעם שלישית, עד הסוף.
היא נשענה בגבה על דלת המתכת הקרה ונשמה נשימה עמוקה. מחדר המדרגות עדיין נשמעו קולותיהם העמומים של בעלה ושל חמותה, אבל כבר לא היה לה אכפת מה הם אומרים.
היא חזרה לאט למטבח.
על הארונות הלבנים נמרחו כתמי שומן. על הרצפה היו מפוזרים שאריות בשר מעוכות, ועל המקרר ועל הקיר נמתחו פסים חומים. ריח הבצל המטוגן התערבב במרירות של שנים של עלבונות.
זה כבר לא היה הבית שעליו חלמה פעם.
זה היה שדה קרב שבו המלחמה סוף סוף הסתיימה.
סבטלנה הביטה בבלגן, ולראשונה מזה שנים רבות לא הרגישה אשמה. היא לא פחדה ממה שאחרים יגידו. היא לא דאגה אם יחשבו שהיא אישה טובה.
היא הרגישה רק ריקנות.
ומשהו מוזר לחלוטין: הקלה.
באותו ערב היא הבינה סוף סוף שהיא לא חייבת להעביר את כל חייה בניסיון להוכיח את ערכה לאדם שמעולם לא התכוון להעריך אותה.
הבורשט ההוא היה הארוחה האחרונה שאיגור מתח עליה ביקורת, כשהוא משוכנע כמובן שגם למחרת אותה אישה תגיש לו שוב את ארוחת הערב.
לפעמים הסבלנות לא אוזלת בהדרגה. לפעמים החוט האחרון נקרע ברגע אחד.
וברגעים כאלה, האישה שכולם חשבו שהיא שקטה, צייתנית וקלה לשליטה, פשוט מפסיקה להיות מוכנה להקל על חייהם של אנשים שמעולם לא העריכו אותה.
אבל האם עדיין היה אפשר להציל את הנישואים האלה? או שאיגור ואמו הרסו כבר לפני שנים את הכבוד ההדדי, שבלעדיו שום מערכת יחסים אמיתית אינה יכולה להתקיים?
מה את היית עושה במקומה של סבטלנה? האם היית סובלת במשך שנים את העובדה שבעלך משווה כל מאכל וכל מעשה שלך למה שאמו עושה? או שגם אצלך היה מגיע הרגע שבו הכוס הייתה מתמלאת עד גדותיה והסבלנות הייתה פוקעת אחת ולתמיד?
