# ״כבר קילפתי את הטפט! החדר הזה יהיה שלי!״ הכריזה גיסתי. ואני ביטלתי את משלוח ארון הבגדים שלה
הצליל נשמע כאילו מישהו קורע בהתלהבות חתיכה ענקית של קרטון עבה.
קררר… זזז…
זה היה יום שבת, וחשבתי שמצפה לי יום מושלם. חזרתי הביתה שלוש שעות מוקדם מהמתוכנן, כי הפגישה שלי עם חברה בוטלה. כבר דמיינתי את השקט, את הספה הנוחה ואת אחר הצהריים הרגוע שציפו לי.
בעלי, מישה, ואני תמיד אהבנו את השלווה שלנו. לא היינו מהזוגות שמארחים אורחים בלי הפסקה או מאפשרים לאחרים להיכנס ולצאת מהבית שלהם כאוות נפשם. הדירה שלנו הייתה המבצר הקטן שלנו, המקום שבו יכולנו סוף־סוף לנשום.
אבל הפעם משהו בהחלט לא התאים לאווירה השקטה הזאת.
מקצה המסדרון נשמע שוב קול התלישה הנחרץ והקצבי.
קפאתי בפתח הדלת. אפילו את המגף השני עוד לא הספקתי לחלוץ, וכבר שמעתי את הרעש פעם נוספת.
קררר… זזז…
חלצתי בשקט את נעליי, תליתי את המעיל והתקדמתי לעבר חדר האורחים.
היינו גאים במיוחד בחדר הזה. סיימנו לשפץ אותו שנה קודם לכן, ואני חיפשתי טפט מתאים במשך כמעט חודש שלם. לבסוף הזמנו מקטלוג מיוחד טפט איטלקי יקר, בעל מרקם עדין ובגוון פיסטוק יוצא דופן. המתנו שבועות עד שהמשלוח הגיע, ואז שכרנו איש מקצוע מעולה שהצמיד את הדוגמאות בדיוק מושלם, כך שאפילו לא ניתן היה להבחין בחיבורים.
פתחתי את הדלת מעט.
ופשוט לא האמנתי למראה עיניי.
במרכז החדר עמדה גיסתי, ז’אנה. היא אחזה בשתי ידיה בקצה הטפט ותלשה אותו מהקיר בהתלהבות כזאת, כאילו ניסתה להציל את הדירה מאיזו מחלה מסוכנת ומדבקת.
רצועה ארוכה ניתקה מהקיר ונפלה בעצלתיים לרגליה.
על הקיר נחשף כתם מכוער של בטון אפור.
״כבר קילפתי את הטפט! החדר הזה יהיה שלי!״ הכריזה ברגע שהבחינה בי.
לא היה בקולה שמץ של מבוכה או אשמה. היא דיברה כאילו היא בעלת הדירה, ואני בסך הכול עובדת מעצבנת שהפריעה לה באמצע העבודה.
״הדוגמה הקודרת הזאת פשוט מדכאת״, המשיכה והשליכה הצידה חתיכה נוספת. ״מחר אקנה צבע ואצבע הכול בוורוד אפרסק. ובעוד כמה שעות יביאו גם את ארון הבגדים החדש שלי.״
הבטתי באטיות בטפט הקרוע שעל הרצפה, בקיר החשוף ואז שוב בה.
״ז’אנה, השתגעת לגמרי?״
״אוי, נדיה, אל תתחילי עכשיו!״ היא נופפה בידה בביטול. ״אי אפשר לחיות בדירה שלי כרגע. הפועלים פירקו את הרצפה, ויש אבק ופסולת בנייה בכל מקום. השיפוץ יימשך לפחות שלושה חודשים. אז מה, אני אמורה לישון ברחוב כשיש לכם חדר פנוי?״
באותו רגע הבנתי שהיא לא באה אלינו רק לביקור. מבחינתה, היא כבר עברה לגור אצלנו. לפחות בראש שלה, זה כבר היה עניין סגור.
כדי שתבינו איך הגענו למצב הזה, צריך לחזור שלושה ימים לאחור.
בעלי, מישה, עשה את הטעות ונתן לאחותו מפתח נוסף לדירה שלנו.
ז’אנה התחילה לשפץ את ביתה. הפועלים פירקו את הרצפה, והיא פנתה לאחיה בעיניים דומעות והתחננה שירשה לה לאחסן אצלנו ״בסך הכול שלושה ארגזים קטנים עם הדברים החשובים ביותר שלה״, עד שהאבק בבית שלה יהפוך לבלתי נסבל.
שלושה ארגזים.
לפחות זה מה שאנחנו חשבנו.
איש לא טרח להזכיר לנו שיחד עם הארגזים יעברו אלינו גם ז’אנה עצמה, השאיפות שלה לעיצוב פנים וארון בגדים חדש לגמרי, בגובה שלושה מטרים.
״ז’אנה״, אמרתי ושילבתי את ידיי, ״את בטוחה שאת זוכרת מה סיכמת עם מישה? מותר לך להביא לכאן שלושה ארגזים. שלושה ארגזים, את מבינה? ארגזי קרטון שאין להם רגליים, ידיות או דרישות מיוחדות לקירות בצבע אפרסק.״
״אל תהיי קטנונית כל כך!״ היא גלגלה את עיניה. ״יש לכם חדר מיותר בכל מקרה. כבר הזמנתי גם את הארון. במקור הוא היה מיועד לדירה שלי, אבל מכיוון שאני מתגוררת כאן לתקופה קצרה, שיניתי את כתובת המשלוח לכתובת שלכם. כשיסתיים השיפוץ, אקח אותו בחזרה.״
היא אמרה את הדברים בטבעיות כזאת, כאילו בחרנו יחד את צבע הרהיט ואפילו חתמנו על ההזמנה במשותף.
השיטה שלה הייתה פשוטה: קודם לעשות מה שמתחשק לה, ורק אחר כך להעמיד אותנו בפני עובדות מוגמרות. הרי מי יסרב להעניק חדר לקרובת משפחה, אחרי שהיא כבר הספיקה לקרוע את הטפט?
אלא שז’אנה שכחה פרט קטן אחד.
הדירה הזאת לא הייתה שלה.
הוצאתי את הטלפון וצילמתי את הקיר הפגוע.
קליק.
״מה את עושה?״ היא שאלה בחשדנות.
״מתעדת את הנזק״, השבתי בשלווה. ״כי הארון שלך לא ייכנס לכאן. וגם את לא תעברי לגור אצלנו.״
ז’אנה צחקה והתיישבה בנוחות על אדן החלון.
״נו, באמת! הארון כבר שולם והמשלחים בדרך. הם יעלו אותו, ירכיבו אותו, ואז לא תזרקו את אחותו של מישה לרחוב, נכון? מישה בחיים לא יסכים לזה. המשפחה חשובה לו.״
היא הייתה כל כך בטוחה בעצמה, שכמעט ציפיתי לראות את שמה כבר חרוט על דלת הכניסה.
לא התווכחתי איתה יותר. יש אנשים שניזונים מהכעס של אחרים. ככל שאתה מתנגד להם בקול רם יותר, כך הם מרוצים יותר.
אני העדפתי ללכת למטבח.
לארוחת הצהריים תכננתי להכין מרק כרוב לפי המתכון של סבתא שלי.
הוצאתי נתח יפה של חזה בקר והנחתי אותו להתבשל. כשהבשר התרכך, המרק זהר בגוון זהוב, ועל פניו צפו טיפות שומן קטנות. פרסתי כרוב טרי, ואז הכנתי תערובת ארומטית של בצל וגזרים מתוקים. לבסוף הוספתי שום כתוש עם מלח, עלי דפנה וצרור גדול של שמיר טרי.
ריח האוכל התפשט בכל הדירה.
המרק יצא סמיך, והבשר כמעט נפרד מעצמו מהעצם. הוספתי לצלחת שלי כף נדיבה של שמנת חמוצה, חתכתי פרוסה של לחם שיפון טרי עם קרום פריך, וסוף־סוף התיישבתי לאכול.
בדיוק אז הופיעה ז’אנה בפתח המטבח.
נחיריה התרחבו, ומבטה ננעל מיד על הסיר.
״וואו, זה נראה נהדר! בדיוק נעשיתי רעבה אחרי כל העבודה הקשה שלי בעיצוב החדר!״ אמרה, וכבר שלחה יד לעבר הצלחות הנקיות.
״בתיאבון במסעדה שבפינת הרחוב!״ השבתי והמשכתי לאכול בנחת. ״כאן לא פועל בית תמחוי למי שמחליט על דעת עצמו לעבור לגור אצל אחרים.״
ידה נעצרה באוויר.
״נדיה, את רצינית עכשיו? את מתקמצנת על צלחת מרק בשבילי?״
״אני לא מתקמצנת על המרק. אני מצטערת על הטפט האיטלקי היקר שהרסת.״
נגסתי בלחם והוספתי:
״את מחלקת את השטח של הדירה שלנו כאילו את זו שגילתה אותה. יש רק בעיה קטנה: התושבים המקוריים לא מעוניינים בכיבוש שלך.״
ז’אנה נופפה בידיה בזעם, מלמלה משהו על היעדר אהבה משפחתית, ואז נסוגה לחדר האורחים כדי להמתין לארון שלה.
סיימתי לאכול, שטפתי את הכלים, הכנתי לעצמי כוס תה ירוק והסתכלתי בשעון.
המשלוח של הרהיט היה אמור להגיע בכל רגע.
לבשתי את המעיל, ירדתי למטה והמתנתי בכניסה לבניין.
לא נאלצתי לחכות זמן רב. משאית גדולה פנתה לחצר. שני גברים חסונים קפצו ממנה והתחילו להוציא את החבילות הארוכות והכבדות של הרהיט.
״זה מיועד לדירה מספר 42?״ שאלתי.
״כן״, הנהן אחד מהם. ״ארון בגובה שלושה מטרים. לא יהיה פשוט להעלות אותו.״
״אז יש לי חדשות טובות בשבילכם״, חייכתי. ״אתם לא צריכים להעלות אותו בכלל. הלקוחה מסרה כתובת שגויה. בדירה מספר 42 אף אחד לא מתכוון לקבל רהיטים.״
הגבר קימט את מצחו והוציא את תעודת המשלוח.
״אבל הארון כבר שולם. ז’אנה ויקטורובנה הזמינה אותו. המשלוח הוא עד הבית.״
״ז’אנה ויקטורובנה לא מתגוררת כאן. היא מסרה את הכתובת שלנו בלי לקבל את רשותנו. אני לא מרשה להכניס את הרהיט לדירה. תתקשרו ללקוחה ותתאמו איתה כתובת אחרת.״
שני המובילים החליפו מבטים.
אחד מהם הוציא את הטלפון וחייג לז’אנה.
חלון הדירה שלנו בקומה השלישית היה פתוח, ולכן שמעתי היטב את הטלפון שלה מצלצל למעלה.
כעבור כמה שניות הופיעה ז’אנה במרפסת, פרועת שיער וסוערת.
״מה זאת אומרת שאתם לא מעלים אותו?! מי לא מרשה לכם להעלות אותו?!״
ואז היא הבחינה בי ליד המשאית.
פניה האדימו, והיא אחזה במעקה בחוזקה, כאילו הייתה רוצה לתפוס אותי ולהרים אותי מעליו.
״נדיה! מה את עושה?! תגידי להם מיד להעלות את הארון!״
הבטתי למעלה ונופפתי לה בידידותיות.
״אני לא אגיד להם דבר כזה, ז’אנה. הארון שלך, הבעיה שלך. קחי אותו הביתה!״
בינתיים, המוביל לקח בחזרה את הטלפון.
״גברתי, את צריכה להחליט במהירות, כי אנחנו מעכבים את מסלול המשלוחים שלנו. שינוי כתובת עולה עוד אלפיים רובל. העלאה לקומה כרוכה בתשלום נוסף אם אין מעלית משא.״
ז’אנה עמדה במרפסת וניסתה למצוא טיעון משכנע, אבל נראה שלא עלה בדעתה שום דבר.
התוכנית הגאונית שלה, שבאמצעותה קיוותה לבסס את מעמדה בדירה שלנו לתמיד, קרסה ברגע אחד.
הארון היה אמור להיות ראש הגשר שלה. ברגע שהרהיט היה נכנס לחדר, היה לנו קשה הרבה יותר להוציא אותה משם.
אלא שעכשיו הארון נשלח למקום שאליו נועד מלכתחילה: לדירה שלה, שהייתה מלאה אבק ונמצאה בעיצומו של שיפוץ, ושבה אפילו אי אפשר היה להרכיב אותו כראוי בגלל הרצפה ההרוסה.
״קחו אותו… לרחוב הבנאים״, אמרה לבסוף מבעד לשיניה. ״אני כבר מגיעה לשם.״
כשחזרתי לדירה, ז’אנה כבר משכה בזעם את המגפיים שלה.
״את מטורפת לגמרי! עכשיו אני צריכה לשלם שוב על המשלוח! הארון יעמוד בתוך האבק, בלי שאפשר יהיה להרכיב אותו!״
״אולי היית צריכה לחשוב על זה קודם״, משכתי בכתפיי. ״עכשיו את נראית כמו קברניט שהספינה שלו הפליגה מהנמל בלעדיו.״
ז’אנה הסתערה החוצה. עקביה הלמו במדרגות, והתיק שלה נחבט במעקה כאילו היה מלא לבנים.
בערב חזר מישה מהעבודה, עייף, ובידו שקית גדולה עם מצרכים.
״נדיה, ז’אנה שיגעה אותי בטלפון. היא אומרת שזרקת את הרהיטים שלה לרחוב ושהיא נאלצה לשלם עוד כסף בגללך. מה קרה כאן?״
״תיכנס לחדר האורחים, מישה. יש שם משהו שאתה חייב לראות.״
בעלי נכנס לחדר ונעצר במקום.
השקית החליקה באיטיות מידו ונפלה על הרצפה.
״מה זה?״
״יצירת המופת של אחותך בתחום עיצוב הפנים״, השבתי. ״הטפט שלנו לא מצא חן בעיניה, אז היא תלשה אותו. היא תכננה לגור כאן שלושה חודשים, לצבוע את הקירות בוורוד אפרסק ולהציב את הארון שלה. כנראה רק שכחה לעדכן אותך שהיא עוברת לגור אצלנו.״
מישה הביט תחילה בקיר ואחר כך בשאריות הטפט שעל הרצפה.
״נתתי לה את המפתח כדי שתביא שלושה ארגזים עם ספרים וכלי מטבח״, אמר באיטיות. ״שלושה ארגזים. זה הכול.״
״אני יודעת, יקירי. אבל אצל אחותך, הביטוי ‘שלושה ארגזים’ הוא כנראה מילת קוד סודית שמשמעותה שאפשר לעבור לגור אצל אחרים בלי שום הגבלה.״
באותו רגע נשמע קליק של המנעול בדלת הכניסה.
ז’אנה חזרה. היא הייתה עייפה, כועסת, והמעיל שלה היה מכוסה אבק. מן הסתם, היא נאלצה לעמוד ולצפות בארון שלה מגיע אל תוך ערמת פסולת הבנייה.
ברגע שראתה את אחיה, היא מיד עברה לטון מתבכיין.
״מישקה! תראה מה אשתך עושה! בגללה נאלצתי לשלם למובילים תוספת! הייתי צריכה לכסות בעצמי את הארון בתוך כל האבק! תגיד לה שזה בלתי מתקבל על הדעת!״
מישה לא הרים את קולו. הוא פשוט ניגש אליה והושיט את כף ידו.
״המפתח.״
ז’אנה מצמצה.
״איזה מפתח?״
״המפתח של הדירה. עכשיו.״
הביטחון העצמי נעלם בהדרגה מפניה. בידיים רועדות היא הוציאה את צרור המפתחות שלה, ניתקה ממנו את המפתח שלנו והניחה אותו בכף ידו של אחיה.
ואז גם אני הוצאתי משהו מהתיק שלי.
דף מודפס שהכנתי מראש.
״ועכשיו בואי נדבר על אמנות״, אמרתי. ״או ליתר דיוק, על המחיר של יצירת האמנות שלך.״
ז’אנה הביטה בי בחשדנות.
״הטפט הזה הוזמן במיוחד עבורנו. הקולקציה כבר ירדה מהמדפים, ולכן נאלצתי לחפש גלילים חדשים במחסנים. נצטרך שלושה גלילים, וכמובן שגם צריך לשלם לבעל המקצוע, כי אי אפשר פשוט להדביק חתיכת טפט חדשה מעל הנזק שגרמת.״
הגשתי לה את הדף.
״הסכום הכולל הוא 28,400 רובל. את מכירה את מספר חשבון הבנק שלי.״
ז’אנה בהתה במספר כאילו ביקשתי ממנה לקנות לי חללית.
״מה?! כל כך הרבה כסף בשביל כמה חתיכות נייר?! השתגעתם לגמרי? מחר אלך לחנות חומרי בניין, אקנה גליל באלפיים רובל ואדביק אותו בעצמי! הוא אפילו יהיה יפה יותר!״
״לא, ז’אנה״, אמרתי והבטתי בעיניה. ״את לא תתקני את מה שהרסת באמצעות טפט זול שתבחרי בעצמך. צריך להחזיר את הקיר למצב שבו היה לפני שגרמת לנזק.״
עצרתי לרגע והוספתי:
״או שאת יודעת מה? כשהדירה שלך תהיה מוכנה ותתקיני את ריצוף הלמינציה היקר שלך, אבוא אלייך עם מסור אנכי ואחתוך ריבוע באמצע החדר. ואז אסביר לך שפשוט לא אהבתי את הצבע.״
זווית פיו של מישה רעדה, אבל הוא השתדל לשמור על ארשת פנים רצינית.
״מישה!״ ז’אנה פנתה אליו בייאוש. ״אתה מתכוון לתת לה לעשות את זה?!״
״תעבירי את הכסף, ז’אנה״, השיב בעלי בנחישות. ״ואחר כך קחי גם את הארגזים שלך. עד מחר בצהריים לא יישאר כאן אפילו אחד מהחפצים שלך.״
באותו רגע היא סוף־סוף הבינה שהפסידה במערכה.
במקום לקבל מגורים בחינם בדירה נוחה ונקייה, היא קיבלה חשבון של כמעט שלושים אלף רובל, ארון מאובק ובלתי מורכב באמצע אתר בנייה, ואח שכבר לא התייצב אוטומטית לצדה.
ז’אנה העבירה את הכסף בלי לומר מילה.
צליל ההתראה על ההעברה הבנקאית נשמע נעים במיוחד בתוך השקט של הערב.
למחרת היא הזמינה מונית ופינתה את כל חפציה.
סוף־סוף חזר השקט לדירה שלנו.
כעבור שבוע הגיע איש הטפטים ושיקם את הקיר בדיוק מופתי, כאילו דבר לא קרה. הטפט בגוון הפיסטוק שוב נראה מושלם, ולא נותר שום זכר לנזק.
כמה ימים לאחר מכן צלצל שוב הטלפון של מישה.
בדיוק שתיתי קפה במטבח, כך ששמעתי את כל השיחה.
״מישה…״ נשמע קולה של ז’אנה, הפעם דק ושקט באופן יוצא דופן, כמעט מתחרט. ״תקשיב, הפועלים עומדים בקרוב להניח את האריחים בחדר האמבטיה. האמבטיה מברזל יצוק כבר הגיעה, אבל הם עדיין לא יכולים להתקין אותה כי היא מפריעה להם. אולי אוכל להשאיר אותה אצלכם במסדרון? רק לכמה ימים! היא כמעט לא תופסת מקום.״
בעלי הביט בי.
הרמתי לאט גבה, ואז עיצבתי בשפתיי את המילים בלי להוציא קול:
״רק אם היא מביאה גם את האסלה.״
מישה חייך.
״לא, ז’אנה. הדירה שלנו אינה מחסן. תמצאי פתרון אחר!״
הוא ניתק את השיחה.
הבטנו זה בזה ופרצנו בצחוק.
נראה היה שעבור ז’אנה, שיפוץ לא הסתכם בחידוש הקירות והרצפות. מבחינתה, הוא היה גם ניסוי אינסופי בניסיון להשתמש בדירות של אחרים כמחסן הפרטי שלה.
אני הבטתי בקיר הפיסטוק ששוקם בצורה מושלמת ולגמתי מהקפה שלי.
חשבתי שהטבע כנראה יצר גן מיוחד לחוצפה. יש אנשים שעבורם טובה שמישהו עושה למענם אינה רק עזרה, אלא הזמנה להשתלט על חייהם של אחרים.
בהתחלה הם מבקשים רק שלושה ארגזים.
אחר כך הם מחליטים באיזה צבע יהיה החדר שלך.
ובסוף הם מחפשים מקום במסדרון שלך בשביל האמבטיה שלהם.
ואם נכנעים להם אפילו פעם אחת, הבקשה הבאה תמיד תהיה קצת יותר גדולה.
למזלנו, זיהינו את הסימנים בזמן.
לפעמים, כדי לשמור על שלום המשפחה, סבלנות, הבנה ואהבה פשוט אינן מספיקות. לפעמים צריך גם לומר ״לא״ בצורה חד־משמעית, לדרוש בחזרה את המפתח ולהגיש חשבון מדויק עד הרובל האחרון.
הדירה שלנו סוף־סוף חזרה להיות שלנו.
עם הטפט שלה, בלי ארון בגדים ובלי אמבטיה.
ואם מישהו ישאל אותי מעכשיו למה אנחנו כבר לא נותנים מפתחות רזרביים לקרובי משפחה, אני רק אחייך.
כי אמון הוא דבר חשוב.
אבל גם טפט איטלקי בגוון פיסטוק הוא לא תענוג זול!
