אמו של בעלי דרשה לרשום את אחותו בדירה שלי. בתגובה, החלפתי בשקט את הצילינדר במנעול.
“ריטה, יש פה איזה עניין קטן”, אמר ולד בטלפון.
קולו נשמע לחוץ, והוא דיבר בדיוק באותו טון מתפייס ומתחנף שריטה כבר הכירה היטב. כשהוא דיבר ככה, כמעט תמיד זה סימן שמשהו עומד להשתבש.
“היום יצאתי מוקדם יותר מהעבודה. אמא ויאנה יקפצו אלינו. כבר הזמנתי פיצה, אז אל תעמדי ליד הכיריים.”
ריטה נאנחה. היא הכירה את המשפט הזה. כשבעלה אמר שאין צורך להכין כלום, בדרך כלל זה היה מפני שמישהו אחר כבר הכין תוכנית בשבילה.
כעבור זמן קצר נשמעה דפיקה בדלת.
חמותה, פיינה בוריסובנה, נכנסה ראשונה. אחריה הגיעה יאנה, אחותו הצעירה של ולד.
אחרי כמה דקות של שיחה מנומסת, פיינה ניגשה ישר לעניין.
“בעל הדירה של יאנה רוצה לפנות אותה. היא פיגרה בחודש אחד בשכר הדירה.”
“פשוט הייתה תקופה חלשה”, מלמלה יאנה. “פחות לקוחות, עונת שפל…”
ריטה הביטה בוולד. היא ידעה שהוא עזר לאחותו מדי פעם עם שכר הדירה. אבל לפני כמה חודשים היא ביקשה ממנו להפסיק. הם עצמם היו צריכים לחסוך כסף לתיקון המכונית.
“ומה אתן רוצות לעשות?” שאלה ריטה.
פיינה חייכה כאילו הפתרון מובן מאליו.
“יאנה תעבור לגור אצלכם באופן זמני.”
ריטה השתתקה.
“לא.”
מילה אחת. ברורה לחלוטין.
“מה זאת אומרת, לא?” שאלה פיינה.
“זאת הדירה שלי. אני לא רוצה שאדם נוסף יעבור לגור כאן.”
“אף אחד לא אמר שזה לתמיד”, התערב ולד.
“גם אם זה רק לחודש, אני לא מסכימה.”
פיינה התרגזה.
“את קוראת ליאנה טפילית?”
“לא אמרתי דבר כזה.”
“אבל בדיוק לזה את מתכוונת!”
יאנה הורידה את הראש והחלה לבכות.
ואז פיינה הוסיפה:
“יש עוד בעיה. יאנה צריכה כתובת מגורים קבועה. המרפאה שבה היא רוצה לעבוד לא מוכנה לקלוט אותה בלי כתובת רשומה. אז פשוט תרשמי אותה בדירה.”
ריטה הביטה בוולד בתדהמה.
“לרשום אותה כאן?”
“כן,” אמר ולד. “זה רק רישום. זה לא אומר שהיא מקבלת זכויות על הדירה.”
“אני לא רוצה לעשות את זה.”
“את סתם מגזימה,” אמר ולד.
ריטה חשבה על חובות, הלוואות שלא שולמו, נושים וחשבונות שיכולים להגיע יום אחד לדלת שלהם.
“אני לא מכירה את המצב הכספי של יאנה מספיק טוב כדי להסכים לדבר כזה.”
פיינה קמה בכעס.
“את אנוכית. יש לך דירה, את חיה בנוחות, ואת לא מוכנה לעזור אפילו לאחותו של בעלך!”
“לעזור זה דבר אחד. לקבל החלטות על הבית שלי בלי לשאול אותי זה משהו אחר.”
הוויכוח נמשך עד מאוחר בלילה.
בסופו של דבר ולד ישן על הספה.
בבוקר ריטה גילתה שמשהו נוסף השתנה.
המפתח הרזרבי לדירה נעלם.
היא שאלה את ולד.
“נתת אותו ליאנה?”
הוא אפילו לא הכחיש.
“כן. היא תבוא עם הדברים שלה. אחר כך נדבר על הכול.”
ריטה הרגישה איך משהו בתוכה קופא.
הוא לא רק התעלם מהסירוב שלה. הוא כבר קיבל החלטה ופעל כאילו הסכמתה אינה נחוצה.
ריטה יצאה לעבודה, אבל במהלך היום ביקשה לצאת מוקדם.
בשעה אחת בצהריים היא עמדה ליד הבניין עם מנעולן.
כעבור כמה דקות הצילינדר הוחלף.
ריטה קיבלה שלושה מפתחות חדשים והכניסה אחד מהם לתיקה.
בשעה שבע בערב היא שמעה דפיקות בדלת.
ולד עמד שם. לידו יאנה, עם שתי מזוודות ענקיות. מאחוריהם עמדה פיינה.
ולד הכניס את המפתח למנעול.
הוא לא הסתובב.
שוב ניסה.
המפתח לא הסתובב.
ריטה פתחה את הדלת רק עד השרשרת.
“מה קורה כאן?” שאל ולד.
“החלפתי את המנעול.”
“מה?!”
“החלפתי את המנעול כי אמרתי לכם בבירור שאני לא מסכימה שיאנה תעבור לכאן, ובכל זאת החלטתם לעשות את זה מאחורי הגב שלי.”
“את מגזימה!” התפרץ ולד. “תפתחי את הדלת. אל תעשי לנו בושות.”
ריטה הביטה בו בשקט.
“אתה נתת את המפתח של הדירה שלי לאחותך אחרי שאמרתי לך במפורש שאני לא מסכימה.”
“יאנה היא אחותי!”
“ואני אשתך.”
ולד השתתק.
“והבעיה היא לא רק יאנה,” המשיכה ריטה. “הבעיה היא שאתה חושב שמותר לך לקבל החלטות לגבי הבית שלי בלי להתייעץ איתי. שיקרת לי. לקחת את המפתח שלי ונתת אותו לאדם אחר. ניסית להכניס מישהי לדירה בניגוד לרצוני.”
“אז מה את רוצה?”
“עד סוף השבוע אני אארוז את הדברים שלך. תבוא לקחת אותם.”
ולד הביט בה כאילו לא הבין את המילים.
“את עוזבת אותי בגלל ערב אחד?”
“לא. אני עוזבת אותך כי הבנתי איזה סוג של נישואים אתה רוצה. נישואים שבהם אתה מחליט ואני אמורה פשוט להשלים עם זה.”
“זה הבית שלנו!”
“לא. זה גם הבית שלי, ואתה בחרת להתנהג כאילו הדעה שלי לא חשובה.”
ריטה סגרה את הדלת.
ואז נעלה אותה.
היא חסמה את השיחות של ולד.
חודש לאחר מכן ולד עבר לגור אצל אמו.
אבל החיים תחת אותה קורת גג עם בן בוגר ובת בוגרת התבררו כהרבה פחות נעימים מכפי שפיינה דמיינה. התחילו מריבות על כסף, חשבונות, מקום ומי צריך לעשות מה.
יאנה לא התקבלה לעבודה במרפאה, והמשיכה לעבוד מדי פעם אצל לקוחות פרטיים.
וריטה?
לראשונה מזה זמן רב, היא הרגישה שלווה.
לא היו עוד מזוודות זרות במסדרון.
אף אחד לא ציפה ממנה לפתור את הבעיות של כולם.
ואף אחד לא קיבל החלטות מאחורי גבה בנוגע לבית שלה.
לפעמים לא מגנים על המשפחה בכך שסובלים הכול בשקט.
לפעמים מגנים על עצמנו דווקא כשאנחנו לומדים לומר “לא”.
