מרינה הניחה בעדינות את המזלג על המפית, הביטה לבעלה ישר בעיניים וענתה בשקט:
— “החיים השתפרו, החיים נעשו שמחים יותר”, כמו שאמר פעם הקלאסיקן. בסדר, איגור. מעכשיו יהיה לכל אחד מאיתנו תקציב נפרד.
אבל שלוש שנים קודם לכן, כשהם רק התחתנו, נושא הכסף מעולם לא היה בעיה ביניהם.
מרינה הייתה בעלת דירת שני חדרים שקיבלה בירושה מסבתה. היא שילמה בעצמה את חשבונות החשמל והמים, תיקונים, מיסים וכל הוצאה אחרת הקשורה לדירה. היא עבדה כרואת חשבון והרוויחה משכורת יציבה.
איגור הרוויח קצת יותר ממנה, אבל הכסף שלו נעלם במהירות על בילויים, מסעדות, המכונית וכל מיני “דברים הכרחיים”.
מרינה, מצדה, הייתה מבשלת בכל ערב ארוחה מושקעת. המקרר תמיד היה מלא, והבית היה מסודר ונקי.
איגור התרגל לכל זה במהירות.
מבחינתו, אוכל טעים, בית מסודר ואישה שדואגת לכל דבר היו פשוט חלק מהחיים. הוא אפילו לא חשב שצריך להודות לה.
יום אחד הם התחילו לדבר על חופשת הקיץ.
— כדאי שנחסוך קצת כסף, — אמרה מרינה. — אולי ניסע לים באוגוסט?
— כן, בסדר, — הנהן איגור.
— אז תעביר לחשבון המשותף שלושים אלף רובל החודש.
איגור הסתכל עליה כאילו ביקשה ממנו משהו בלתי אפשרי.
— שלושים אלף? עכשיו?
— כן. למה לא?
— כבר הוצאתי כסף על הביטוח של המכונית. וגם קניתי חישוקים חדשים.
מרינה הרימה גבה.
— חישוקים חדשים?
— כן. הישנים כבר לא היו טובים.
— כמובן, — חייכה מרינה. — כי בלי חישוקים חדשים אי אפשר לשרוד.
איגור לא הבין את האירוניה.
— ואת מוציאה כסף על שטויות כל הזמן. את קונה כל הזמן גבינות יקרות, אבוקדו, ירקות, כל מיני דברים.
— אנחנו אוכלים אותם, איגור.
— אפשר לקנות אוכל הרבה יותר בזול.
— אז מה אתה מציע?
— פשוט להיות יותר חסכנים.
מרינה חייכה.
— מעניין. הגבינה שאני קונה נעלמת מהמקרר תוך יומיים, אבל החישוקים שלך הם כנראה עניין של הישרדות.
איגור נעלב.
— תמיד את חייבת להפוך הכול לבדיחה.
כעבור כמה ימים הגיעה אמו של איגור, נינה פטרובנה, לביקור של שבועיים.
כבר ביום הראשון היא התנהגה כאילו היא בעלת הבית.
היא פתחה את המקרר, בדקה מה יש בארונות, העירה על האוכל ומדי פעם אפילו הזיזה דברים במטבח בלי לשאול.
בערב, בזמן הארוחה, היא אמרה:
— מרינה, אישה אמיתית לא צריכה לבקש מבעלה כסף לניהול הבית.
מרינה הרימה את עיניה מהצלחת.
— אני לא מבקשת ממנו כסף בשביל עצמי.
— זה לא משנה. בעל צריך לפרנס את הבית.
— מעניין, — אמרה מרינה בשקט.
— מה מעניין?
— שחקנים יכולים לשחק טוב מאוד, אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים למחוא להם כפיים.
נינה פטרובנה נעצה בה מבט.
— את מתכוונת לאיגור?
— אני מתכוונת לכך שכל אחד צריך לקחת אחריות על הבחירות שלו.
נינה נאנחה.
— גבר צריך להוציא כסף על דברים חשובים, לא על סלטים וירקות.
מרינה לא ענתה.
כעבור שבוע איגור חזר הביתה עם דף מודפס.
— הנה, — אמר בגאווה. — רשמתי את כל ההוצאות שלנו.
מרינה לקחה את הדף.
היו שם בננות, פטרוזיליה, נייר טואלט ואפילו חמישים רובל על חניה.
— באמת הכנסת גם את החניה?
— כמובן. צריך לדעת לאן הולך הכסף.
מרינה הסתכלה עליו בשקט.
— אתה יודע מה? אולי אתה צודק.
— סוף סוף.
— בוא נעשה תקציב נפרד.
איגור חייך.
— מצוין.
— כל אחד ישלם על עצמו.
— בדיוק.
— אתה תקנה לעצמך את מה שאתה רוצה, ואני אקנה לעצמי את מה שאני רוצה.
— מעולה.
— ואם אני מבשלת, זה עדיין לא אומר שאתה מקבל את האוכל שלי בחינם.
איגור קימט את מצחו.
— מה זאת אומרת?
— תקציב נפרד, איגור. אתה הרי ביקשת.
למחרת מרינה הלכה לקניות.
היא קנתה לעצמה סלמון, אבוקדו, גבינה מיושנת, עגבניות, בגט ועוד כמה דברים שאהבה.
בערב היא הכינה לעצמה ארוחה טעימה.
חתיכת דג אחת.
מנה אחת.
וזהו.
איגור חזר הביתה מאוחר.
הוא היה רעב מאוד.
הוא פתח את המקרר.
ריק.
כמעט לגמרי.
נשאר רק מיכל אחד קטן.
— איפה כל האוכל? — שאל.
— שלי.
— מה זאת אומרת שלך?
— אני קניתי אותו.
— אבל את בישלת!
— נכון.
— אז תני לי קצת מהדג.
מרינה הסתכלה עליו.
— הדג עלה שמונה מאות רובל.
— אז מה?
— לא שילמת עליו.
— מרינה, בחייך.
— איגור, אתה רצית תקציב נפרד.
— אבל אנחנו בעל ואישה!
— נכון. ואתה זה שאמרת שאנחנו צריכים להתנהל בנפרד.
הוא כעס.
— את אנוכית.
מרינה חייכה.
— ואתה זה שסופר חמישים רובל על חניה.
מאותו יום מרינה המשיכה לבשל.
אבל רק לעצמה.
היא הכינה סטייקים, סלטים, פסטה עם פירות ים ודגים אפויים.
היא אפילו סידרה מדף נפרד במקרר ועל כל קופסה כתבה את שמה.
איגור, לעומת זאת, התחיל לקנות לעצמו נקניקיות זולות, כיסונים קפואים, כריכים מוכנים וכל מיני אוכל מהיר.
בתוך שבוע הוא הוציא יותר מעשרים וחמישה אלף רובל על משלוחים, מסעדות ואוכל בחוץ.
ואז הוא התחיל להבין שהחיים אינם זולים כל כך כשצריך לשלם על הכול לבד.
כעבור כמה ימים נינה פטרובנה חזרה לביקור עם צנצנת ריבת דומדמניות שחורות.
— איגור, יש משהו לאכול? — שאלה.
איגור פתח את המקרר.
הוא ראה שם עוף צלוי ותפוחי אדמה עם גבינה.
— הנה! — אמר.
הוא כמעט הוציא את המגש, אבל מרינה עצרה אותו.
— אל תיגע.
— למה?
— זה שלי.
נינה פטרובנה הסתכלה עליה בתדהמה.
— שלך?
— כן.
— אבל את הכנת את זה!
— ואני קניתי את כל המצרכים.
— מרינה, את באמת מרעיבה את בעלך?
מרינה הסתכלה עליה בשקט.
— נינה פטרובנה, את זוכרת מה אמרת לי? אישה אמיתית לא צריכה לבקש מבעלה כסף לניהול הבית.
נינה השתתקה.
איגור הסתכל בחשבון הבנק שלו.
נשארו לו רק כמה אלפי רובלים.
אחרי מסעדות, משלוחים, אביזרים לרכב ועוד כמה רכישות “הכרחיות” באשראי.
הוא הביט באמו.
נינה פטרובנה לקחה אותו אליה הביתה.
שלושה ימים לאחר מכן איגור חזר עם מזוודה.
— אמא שלי אומרת שהגזמת, — אמר.
מרינה המשיכה לסדר את המטבח.
— במה הגזמתי?
— בכל העניין הזה עם התקציב הנפרד.
— אתה ביקשת אותו.
— אבל לא חשבתי שזה יהיה ככה.
— אז מה חשבת?
— חשבתי שנחיה כמו קודם.
מרינה הסתובבה אליו.
— אתה מוכן לסלוח לי?
— כן. אם נחזור למערכת הישנה.
היא הביטה בו בתדהמה.
— אתה רוצה לסלוח לי על זה שעשיתי בדיוק את מה שביקשת?
איגור שתק.
— קשה לך לישון אצל אמא שלך?
— כן.
— קשה לך לקנות לעצמך אוכל?
— כן.
— קשה לך לשלם על משלוחים ומסעדות?
— כן.
— אז אלה הבעיות שלך, איגור.
הוא התעצבן.
— את באמת לא מבינה? אני בעלך!
— בעל לא סופר לאשתו גלילי נייר טואלט ולא חמישים רובל על חניה.
איגור לא אמר דבר.
— בעל לא הופך את הטיפול של אשתו בבית לשירות חינם, — המשיכה מרינה. — לא את הכסף שלה, לא את הדירה שלה, לא את העבודה שלה, לא את הבישולים שלה ולא את הדאגה שלה אליו.
— אז מה את רוצה?
— לעזוב.
הוא הביט בה.
— את רצינית?
— מאוד.
מרינה ארזה את הדברים שלו.
היא נתנה לו לצאת מהדירה.
אחר כך החליפה את המנעול וחסמה את המספר שלו.
נינה פטרובנה לקחה את איגור אליה.
אבל גם שם החיים לא היו קלים.
עכשיו היא בדקה כל רובל שהוא הוציא.
אם הוא קנה משהו, היא דרשה לדעת למה.
אם הוא ביקש כסף, היא שאלה אם זה באמת הכרחי.
אם הוא רצה להזמין אוכל, היא הזכירה לו שיש אוכל בבית.
איגור הבין סוף סוף שעצמאות כלכלית אינה נעימה במיוחד כאשר אתה צריך לשלם בעצמך על כל ההוצאות.
ומרינה?
מרינה הרגישה חופשייה.
היא יצאה לחופשה.
סידרה מחדש את הדירה.
התחילה לחסוך כסף.
קנתה לעצמה בדיוק את מה שרצתה.
ובפעם הראשונה מזה שנים, היא לא הרגישה שהיא חייבת דין וחשבון לאף אחד.
התקציב הנפרד לא הרס את הנישואים שלהם.
הוא פשוט חשף שכבר הרבה זמן לא נשאר בהם כמעט שום דבר שהיה שווה להציל.
