ברגע שנכנסתי לחממה, היכה באפי ריח כבד ומחניק של עלי עגבניות מרוסקים.
רק כמה ימים קודם לכן, השיחים כמעט קרסו תחת משקלם של אשכולות ענקיים ומבריקים. עגבניות לב השור הגדולות נצצו כאילו צופו בדבש, עגבניות ה״מור השחור״ בצבע בורדו כהה הסתתרו בין העלים, והפלפלים הזהובים זהרו כמו פנסים קטנים.
תכננתי להקדיש את כל סוף השבוע להכנת שימורים.
אבל עכשיו ראיתי לפניי רק שיחים הרוסים.
ענפים שבורים היו פזורים בכל מקום. על האדמה שכבו עגבניות ירוקות מרוסקות, שמישהו קטף בחיפזון ופשוט השליך הצידה. באדמה הלחה נראו עקבות של נעליים זרות.
במשך כמה שניות פשוט עמדתי שם, לא מסוגלת להבין את מה שאני רואה.
ואז שמעתי צעדים מאחוריי.
— אה, אנה, כבר הגעתם? — שמעתי את קולה העליז של ריטה. — אנחנו בינתיים קטפנו לעצמנו את היבול. נו, אל תכעסי! הרי אתם שניים בלבד, ובכל מקרה לא הייתם מצליחים לאכול את כל זה. חבל שהכול יירקב!
הסתובבתי.
גיסתי עמדה בכניסה לחממה, סמוקה ומרוצה מעצמה. על ראשה היה כובע הקש שלי, שאותו, כמובן, לקחה בלי רשות מהכניסה לבית.
אבל אפילו זה לא עניין אותי.
ליד השער עמד הניסאן המאובק של איגור, בעלה של ריטה. תא המטען היה פתוח לרווחה.
והוא היה מלא.
קופסאות קרטון וארגזי פלסטיק היו מסודרים בתוכו, מלאים עד אפס מקום בעגבניות, מלפפונים, פלפלים ואפילו בשום הצעיר שלי.
— מה זאת אומרת ״לעצמנו״? — שאלתי בשקט.
ריטה הביטה בי בחוסר הבנה.
— נו… שלקחנו אותם. אנה, באמת שאני לא מבינה מה הבעיה. לכם אין ילדים. אתם שניים, ובחיים לא תצליחו לאכול כמות כזאת.
ואז הוסיפה בחיוך:
— לי יש שני בנים. הם צריכים ויטמינים. וחוץ מזה, אלה ירקות ביתיים, בלי כימיקלים!
היא הצביעה לעבר המכונית.
— איגור כבר העמיס הכול. אה, ואל תדאגי, השארנו לכם קצת בשביל סלט. יש ארגז קטן במרפסת.
כיווצתי את אגרופיי.
לא מפני שלא היה לנו מה לאכול.
אלא מפני שהגינה הזאת הייתה תוצאה של העבודה שלי.
שלוש שנים קודם לכן קנינו את החלקה הזאת, בעלי פאבל ואני. באותה תקופה זה היה שטח מוזנח ומלא עשבים שוטים, עם גדר מתפוררת ואדמה קשה כל כך, שנדמה היה שהיא עשויה מבטון.
עבדנו עליה במשך חודשים.
כרתנו עצים ישנים, חפרנו שורשים, ואחר כך הבאנו עגלות על גבי עגלות של אדמה פורייה. בערבים בקושי הצלחתי ליישר את הגב.
אחר כך בנינו את החממה.
היא הפכה לגאווה שלי.
בחורף למדתי על זנים שונים, הזמנתי זרעים מיוחדים, ובאביב אדני החלונות בדירה שלנו בעיר היו מלאים בשתילים. השתמשתי במנורות כדי להאיר אותם, עקבתי אחר הלחות, העברתי אותם לעציצים, השקיתי ודישנתי.
עבדתי קשה בשביל כל צמח וצמח.
אבל ריטה ומשפחתה ראו את הגינה שלנו בצורה שונה לגמרי.
ריטה, אחותו של פאבל, תמיד חשבה שכל מה שיש לנו הוא למעשה רכוש משותף.
הם לא רצו לטפל בחלקה שלהם, כי לטענתם גינון הוא עבודה לפנסיונרים.
אבל לחלקה שלנו הם הגיעו בקביעות.
ביום שישי בערב הם היו מגיעים, מביאים כמה נקניקיות זולות ובירות, ואז מבלים את כל סוף השבוע ב״מנוחה״.
ריטה הייתה משתזפת.
הילדים היו רצים בין הערוגות.
ואיגור היה עושה על האש.
ואני הייתי מכינה להם סלטים מהירקות שאני עצמי שתלתי, טיפחתי והשקיתי.
כשהייתי מבקשת מריטה לפחות לעזור לי לעשב ערוגה אחת, היא הייתה מביטה בי בפנים פגועות.
— באנו לנוח, לא לעבוד! — הייתה אומרת תמיד. — אתם רציתם גינה, לא? אז אתם תטפלו בה.
פאבל, שתמיד נמנע מעימותים, רק היה נאנח.
— אנה, זאת בכל זאת אחותי. תני לילדים להיות קצת באוויר הפתוח.
ואני שתקתי.
למען בעלי.
למען שלום המשפחה.
אבל באותו קיץ הכול עמד להשתנות.
מזג האוויר היה חם ושמשי. היבול הבשיל בקצב מדהים. העגבניות היו תלויות על השיחים באשכולות ענקיים.
לקחתי חופש ביום שישי וביום שני, כי רציתי לבלות ארבעה ימים שלמים בחלקה.
תכננתי להכין ריבות, לצ’ו, חמוצים ורוטב עגבניות ביתי.
ואז, ביום רביעי בערב, הכול השתבש.
השכנים התקשרו אלינו לדירה בעיר.
הדירה הוצפה.
מים זרמו מאיזשהו מקום בקומה מעלינו.
נאלצנו לחזור מיד.
אנשי המקצוע עבדו במשך יומיים, ולא הייתה לנו ברירה אלא להישאר בעיר.
ובינתיים לא הפסקתי לדאוג לגינה.
העגבניות עלולות להבשיל יתר על המידה.
המלפפונים עלולים להפוך למרים.
והאשכולות הכבדים עלולים אפילו לשבור את הענפים.
ביום שישי אחר הצהריים סוף סוף חזרנו.
וכשפתחתי את השער, ראיתי מה קרה.
— ריטה… מה עשיתם?
— מה? — היא שאלה בתמימות. — אספנו את היבול.
הבטתי בפאבל.
גם הוא פשוט עמד שם.
היה ברור שהוא לא מאמין למראה עיניו.
ריטה התקרבה עוד קצת.
— תראי, אנה, תחשבי בהיגיון! אתם רק שניים. כל כך הרבה ירקות מיותרים לכם. לי יש שני בנים שגדלים. הם צריכים ויטמינים.
היא משכה בכתפיה.
— וחוץ מזה, את לא מהאנשים שחוסכים אוכל מהמשפחה, נכון?
באותו רגע משהו השתנה בתוכי.
שנייה קודם לכן רציתי לצרוח.
אבל לפתע נעשיתי רגועה לחלוטין.
הבנתי שאם אתחיל עכשיו לריב, ריטה תתחיל לבכות, פאבל שוב ימצא את עצמו באמצע, ובינתיים הירקות שלי יישארו בתא המטען שלהם.
לא.
הפעם אעשה את זה אחרת.
פתאום כיסיתי את פי בידי.
החווירתי.
— ריטה…
קולי רעד.
— תגידי לי שהילדים לא אכלו מזה.
החיוך נעלם מפניה של ריטה.
— למה? לא… הם לא אכלו. למה את שואלת?
— את בטוחה?
— כמובן. מיד שמנו הכול בארגזים.
אחזתי בחזי.
— פאבל!
הבטתי בבעלי.
הוא מיד הבין שמשהו קורה.
— הם קטפו את כל היבול שלנו!
פניה של ריטה נעשו יותר ויותר מודאגות.
— למה את מדברת ככה?
לקחתי נשימה עמוקה.
— כי אסור היה לכם לקטוף אותם.
— למה?
— כי ביום רביעי בערב, לפני שעזבנו, טיפלתי בכל החממה.
ריטה מצמצה.
— טיפלת?
— כן.
גם איגור התקרב.
— במה?
הבטתי בו.
— בחומר הדברה חזק.
שניהם קפאו במקומם.
— אבל אמרת שאצלכם הכול ללא כימיקלים! — אמר איגור.
— זה היה כך.
נאנחתי.
— עד שהופיעו אקריות ופטרת. הייתי חייבת לטפל בזה.
כל הצבע נעלם מפניה של ריטה.
— ומה… עכשיו?
— עכשיו לא הייתם אמורים לגעת בצמחים.
שתיקה.
— אז למה השארת את החומר על הצמחים? — שאל איגור.
— כי הייתי צריכה לחכות.
— כמה זמן?
הבטתי בו.
— לפחות שלושה שבועות.
איגור הסתובב באיטיות לעבר תא המטען.
ריטה הסתכלה על ידיה.
— אלוהים…
קולה היה כמעט לחישה.
— נגענו בכולם.
— כן — אמרתי בקול חמור. — ועכשיו הכול נמצא במכונית שלכם.
איגור הביט בי כאילו גילה פצצה בתא המטען.
— הילדים גם במכונית!
— בדיוק.
ברגע הבא הכול קרה במהירות.
איגור פתח את תא המטען.
— תוציאו הכול! הכול!
ריטה רצה לשטוף את ידיה.
הילדים הוצאו מיד מהמכונית.
ואיגור התחיל להחזיר את הארגזים, אחד אחרי השני.
כעבור רבע שעה כל הירקות היו שוב מסודרים במרפסת.
תא המטען של הניסאן היה ריק לחלוטין.
— אנה… באמת לא ידענו — מלמל איגור. — חשבנו שחבל שהיבול יתבזבז.
— כן — עניתי בקול רציני.
— אנחנו פשוט נחזור הביתה.
הם אפילו לא נכנסו לבית.
הם נכנסו למכונית ונסעו כל כך מהר, שהאבנים עפו מתחת לגלגלים.
כשהם נעלמו במורד הדרך, פאבל הביט בי.
אחר כך הביט בארגזים שעל המרפסת.
— אנה…
— כן?
— אפילו אין לנו בור שאליו אפשר ״להיפטר״ מכל זה.
חייכתי.
— אני יודעת.
לקחתי את העגבנייה היפה ביותר.
היא הייתה מושלמת.
בשלה, ורודה ועסיסית.
ניגבתי אותה בשרוול החולצה ונגסתי בה.
המיץ המתוק של העגבנייה זלג על הסנטר שלי.
פאבל רק הביט בי.
— אז…?
— אז אין שום חומר כימי רעיל.
נגסתי שוב.
— וגם אין שום פטרת.
פאבל פרץ בצחוק.
— המצאת את כל זה?!
— אני? — שאלתי בתמימות. — אני רק הצלתִי את היבול שלנו.
פאבל ניסה במשך כמה שניות לעצור את הצחוק, אבל לבסוף פרץ בצחוק בקול רם.
הושטתי לו את אחד הארגזים.
— קדימה. יש לנו הרבה עבודה. צריך לשטוף את הצנצנות.
עברו מאז שנתיים.
מאז אותו יום, ריטה ואיגור לא חזרו אפילו פעם אחת לחלקה שלנו.
במקום זאת, הם מעדיפים לשכור לעצמם בית נופש בסופי שבוע.
לטענתם, שם הם יכולים לנוח בשקט.
ואנחנו סוף סוף נהנים מהגינה רק שנינו.
בלי רעש.
בלי שתילים דרוכים ורמוסים.
בלי ״ניקח רק קצת ירקות״.
רק שירת הציפורים, השקט של הקיץ ופירות העבודה שלנו.
ועם הזמן למדתי דבר אחד:
לפעמים שלום המשפחה לא אומר שצריך לסבול הכול בשקט.
לפעמים פשוט צריך ללמד אנשים איפה נמצאים הגבולות שלנו.
במקרה שלנו, במשך שלושה שבועות הגינה הייתה ״רעילה״.
ואחר כך הכול עבד בצורה מושלמת.
