«אני לא כאן כדי לשמור על הבן שלך», אמרה לודמילה ויקטורובנה.
מרינה הצמידה את הטלפון לאוזנה ושתקה. דניס עמד לידה ושמע כל מילה דרך הרמקול.
— הזיזו לי את המשמרת לשבוע אחד, — חזרה מרינה. — רק לשבוע אחד. אני צריכה שמישהו יאסוף את ארטיום מבית הספר.
— אני לא בייביסיטר בחינם, — ענתה חמותה.
מרינה עצמה את עיניה לרגע. היא כבר ידעה שלא כדאי להתווכח.
במשך שנתיים שלמות היא הייתה זו שאספה כמעט בכל יום את הילדים של אוקסנה, טיומה וויקה, מאותו בית ספר שבו למד גם ארטיום. היא לקחה אותם הביתה, האכילה אותם, עזרה להם בשיעורי הבית וחיכתה עד שאוקסנה תחזור מהעבודה.
לודמילה ויקטורובנה גרה במרחק של שתים-עשרה דקות הליכה בלבד מבית הספר. היא הייתה בפנסיה כבר שלוש שנים. אבל אפילו פעם אחת היא לא באה לקחת את הנכדים שלה.
— אפילו לשעה אחת? — שאלה מרינה פעם.
— גם לי יש חיים משלי. תסתדרו ביניכם, — ענתה לודמילה.
ומרינה הסתדרה.
שוב ושוב.
ארבע מאות ימי לימודים בערך.
ארבע מאות פעמים היא עמדה ליד שער בית הספר וחיכתה לטיומה ולוויקה.
אפס פעמים חמותה.
למחרת ויקה שאלה:
— סבתא תבוא היום?
מרינה חייכה בעייפות.
— סבתא עסוקה. כמו תמיד.
ובאותו רגע היא הבינה שמשהו חייב להשתנות.
עשרה ימים לאחר מכן היא פתחה את ההערות בטלפון וכתבה:
«שנתיים. בערך 400 ימי לימודים. 400 פעמים אספתי את הילדים. חמותי — אפילו לא פעם אחת.»
אוקסנה הודתה לה פעם נוספת כשאספה את הילדים.
— את לא עייפה? — שאלה בחיוך.
— אני עייפה, — ענתה מרינה. — אפילו ביקשתי מאמא שלך שתשמור יום אחד על ארטיום, כי שינו לי את המשמרת.
אוקסנה משכה בכתפיה.
— אמא לא אוהבת לשמור על ילדים. כזאת היא.
— ביקשתי ממנה שלוש פעמים במשך שנתיים. כל פעם היא סירבה.
בערב מרינה סיפרה לדניס.
— אמא פשוט כזאת, — אמר.
— נכון, — אמרה מרינה. — אבל במשך שנתיים אני הייתי זו שאוספת את הילדים של אחותך. וכשמדובר בבן שלי, פתאום זו בעיה של כולם.
שלושה שבועות לאחר מכן קרה הדבר ששינה הכול.
אחת העובדות במשרד חלתה בחום, ומרינה התבקשה להישאר בעבודה זמן רב יותר.
היא כתבה לאוקסנה:
«אני אתעכב 15–20 דקות.»
אבל אוקסנה הייתה עם לקוח ולא ראתה את ההודעה.
מרינה יצאה מהעבודה מאוחר מדי, לקחה מונית ונסעה במהירות לבית הספר.
החצר כבר הייתה ריקה.
השומר הסתכל עליה ואמר:
— סבתא שלהם כבר לקחה אותם. המורה התקשרה אליה. היא רשומה כאיש קשר לשעת חירום.
מרינה התקשרה מיד ללודמילה.
— תודה שבאת לקחת אותם.
אבל במקום תשובה רגועה היא שמעה צעקות.
— את יודעת שהם חיכו שעה ועשרים דקות בקור?! ויקה בכתה! המורה הביאה להם מים!
— כתבתי לאוקסנה שאני מתעכבת…
— אוקסנה התקשרה אליי מבית הספר! מה כבר יכול לקרות בשעה וחצי?!
מרינה שתקה.
— טעיתי, — אמרה לבסוף.
אבל משהו בתוכה כבר נשבר.
בערב דניס אמר:
— אמא מאוד כועסת. היא אומרת שסיכנת את הילדים.
מרינה הסתכלה עליו.
— ואם זה היה ארטיום? אם הוא היה נשאר לבד? אמא שלך הייתה רצה לקחת אותו?
דניס לא ענה.
— זה לא מה שכואב לי, — המשיכה מרינה. — מה שכואב לי הוא שבמשך שנתיים הייתי שם בשביל הילדים האלה בחינם. ואמא שלך גרה שתים-עשרה דקות מבית הספר.
— עכשיו זה כבר קשור לילדים, — אמר דניס.
— בדיוק, — ענתה מרינה. — ולכן אני לא אעשה את זה יותר.
כעבור כמה ימים אוקסנה פתחה שיחת וידאו משפחתית.
על המסך הופיעו מרינה, דניס, אוקסנה ולודמילה ויקטורובנה.
— אנחנו צריכים לדבר, — אמרה אוקסנה. — מה שקרה לא יכול לחזור על עצמו.
— אני מודה שטעיתי, — אמרה מרינה. — הייתי צריכה לוודא שמישהו אוסף אותם.
היא עצרה לרגע.
— אבל גם לי יש משהו לומר.
אוקסנה הסתכלה עליה.
— במשך שנתיים. בערך ארבע מאות פעמים. אני אספתי את הילדים שלך מבית הספר.
— זה לא הנושא שאנחנו מדברות עליו עכשיו, — אמרה אוקסנה.
— מבחינתי זה בדיוק הנושא.
מרינה נשמה עמוק.
— פעם אחת איחרתי, וכולם מיהרו להאשים אותי. אבל אף אחד לא ספר כמה פעמים אני הייתי שם בשבילכם.
לודמילה ויקטורובנה התערבה:
— את משתמשת בילדים כדי לנקום בנו.
— לא, — ענתה מרינה בשקט. — אני פשוט מפסיקה לעשות משהו שאף אחד מעולם לא ביקש ממני באופן רשמי לעשות, אבל כולם התרגלו לכך שאני אעשה.
היא הביטה במסך.
— ואני גם לא אשכח את מה שאמרת לי: «אני לא כאן כדי לשמור על הבן שלך.»
היא חייכה חיוך קטן ועצוב.
— ובכן, גם אני לא כאן כדי לשמור בחינם על הילדים של אחרים.
אוקסנה נדהמה.
— מה זאת אומרת?
— החל מהיום אני לא אאסוף יותר את טיומה ואת ויקה מבית הספר.
— מרינה!
— אני לא נוטשת אותם, אוקסנה. אני פשוט מפסיקה לפתור בעיה שההורים שלהם צריכים לפתור.
מרינה העבירה לאוקסנה 900 רובל.
— זה בשביל מוניות עד שתמצאי מישהו אחר.
— את באמת שולחת לי כסף?
— זו העזרה האחרונה שלי.
— את פשוט מפקירה את הילדים שלי!
— לא. אני מפסיקה לקחת אחריות על משהו שמעולם לא היה באחריותי.
לודמילה ויקטורובנה כיבתה את המצלמה.
אוקסנה יצאה מהשיחה.
דניס נשאר מול מרינה.
— הלכת רחוק מדי, — אמר.
מרינה הסתכלה עליו.
— ואם היו מתייחסים אליך ככה דרך הבן שלך? ביקשתי עזרה עם ארטיום שלוש פעמים. שלוש פעמים סירבו לי.
דניס לא מצא מה לענות.
מרינה סגרה את המחשב.
לראשונה מזה שנתיים היא לא הייתה צריכה לחשוב על השער של בית הספר למחרת.
שישה חודשים לאחר מכן אוקסנה שכרה שכנה שתאסוף את הילדים תמורת תשלום חודשי.
לודמילה ויקטורובנה כבר לא דיברה ישירות עם מרינה. היא העבירה מסרים דרך בנה.
דניס המשיך לבקר את אמו בסופי שבוע, בדרך כלל לבדו.
לקרובי המשפחה היו גרסאות משלהם.
אחד אמר שמרינה השתמשה בילדים ככלי נשק.
אחר אמרה שהיא הייתה צריכה להזהיר אותם קודם.
והיו גם כאלה שאמרו שמרינה בכלל לא הייתה צריכה לטפל בילדים בחינם במשך שנתיים.
מרינה שמעה הכול.
אבל היא לא התווכחה.
היא כבר לא רצה לבית הספר.
היא כבר לא התאימה את החיים שלה לילדים של אחרים.
והיא כבר לא תהתה מי ייקח על עצמו את מה שכולם התרגלו לראות כאחריות שלה.
לפעמים היא עדיין נזכרה במשפט ההוא:
«אני לא כאן כדי לשמור על הבן שלך.»
עם הזמן היא הבינה שמשפט כזה לא אומר שסבתא חייבת להיות בייביסיטר לנכדים שלה.
הוא אומר דבר פשוט הרבה יותר:
כשמבקשים ממישהו עזרה, צריך להיות מוכנים לקבל גם את התשובה «לא».
ובאותה מידה, אדם שעוזר מרצונו במשך שנתיים שלמות זכאי לומר:
«עכשיו, מספיק.»
ואולי השאלה האמיתית היא בכלל לא אם מרינה טעתה בכך שהודיעה על החלטתה בשיחת הווידאו המשפחתית.
אולי השאלה היא כמה שנים נוספות היא הייתה צריכה לשתוק ולשאת על כתפיה משהו שאף אחד אחר לא רצה לקחת על עצמו.
