הקליק של המנעול נפל כמו מכת שוט.
עמדתי על האריחים המלוכלכים של חדר המדרגות, יחפה למחצה, עם שני כפכפים שונים. חלוק דק היה מונח על כתפיי, ומתחתיו רק כותונת לילה. הקור של פברואר שוטט בחופשיות בבניין ונשך מיד את הקרסוליים שלי, כאילו היה חי — כאילו ידע בדיוק איפה הכי כואב.
— צאי קצת להסתובב, עד שתהיי יותר כנועה! — נשמע קול חנוק מאחורי דלת הפלדה.
הקול של סרגיי לא היה שיכור.
זה היה יכול להיות קל יותר.
הוא היה פיכח.
מחושב.
קפוא.
לחצתי על הפעמון. פעם אחת. פעמיים. ואז לחיצה ארוכה, עיקשת, כאילו האצבע שלי עצמה הפכה להתנגדות.
— אל תתאמצי, פולינה — נשמע עכשיו קולה של אמו, גלינה פטרובנה, צרוד ושבע רצון. — כשתחליטי להעביר את החוזה על שמו של סרגיי, אז נדבר. עד אז תקפאי שם בחוץ. אולי זה ילמד אותך משהו. יש לך חצי שעה. אחר כך אתקשר למשטרה ואגיד שאיזו פרוצה דופקת לי בדלת.
נשענתי על הקיר הקפוא והתחלתי לרעוד.
לא כל כך מהקור —
אלא מההבנה שנלכדתי.
שלוש שנות נישואין.
שלוש שנים הייתי ה״פולינצ׳קה האהובה״, כל עוד אפיתי עוגות בהזמנה מהבית והבאתי גרושים. אבל לפני שבוע זכיתי בתחרות עם רשת בתי קפה גדולה — וברגע ההוא משהו בהם נשבר.
בערב הקודם סרגיי הניח מולי את החוזה.
— את לא מבינה בעסקים — אמר ברכות, ודחף אליי עט. — יעבדו עלייך. תחתמי. אני אהיה המנהל. את תמשיכי לאפות את העוגות הקטנות שלך. אנחנו משפחה.
לא חתמתי.
בבוקר גלינה פטרובנה “במקרה” מצאה את פנקס החיסכון הישן שלי. השערורייה פרצה תוך שניות.
“עכברוש.”
“ערמומית.”
“מחביאה כסף מאחורי הגב של בעלה.”
ועכשיו הייתי כאן.
הכנסתי את הידיים לכיסי החלוק כדי לחמם את האצבעות — ונגעתי במשהו חלק.
הטלפון שלי.
שמתי אותו שם באופן אוטומטי כשניגשתי לפתוח לשליח שמעולם לא הגיע. הכול היה מתוכנן.
כמעט ואין קליטה. קו אחד.
סוללה: 12%.
למי להתקשר?
המשטרה תגיע במקרה הטוב בעוד שעה. עד אז הייתי קופאת.
החברה שלי הייתה בקצה השני של העיר.
האצבע שלי נעצרה מעצמה על שם אחד:
“דודה נינה”.
אחותה של אמא שלי. הקרובה היחידה שלי.
כל חייה חיה בכפר — כוורות, גינה, אדמה מתחת לציפורניים, שיחות על מזג האוויר והיבול.
מה היא כבר יכולה לעשות ממרחק של שלוש מאות קילומטר?
להבין? לרחם?
לא הייתה לי ברירה.
— הלו? פולינה? — היא ענתה בצלילות, כאילו לא היה אמצע הלילה.
— דודה נינה… — הלסת שלי בקושי צייתה לי, השיניים נקשו. — סרגיי זרק אותי החוצה. לקור. הם רוצים לקחת לי את העסק. אני בחדר המדרגות… עם כפכפים.
שתיקה.
בלי יללות.
בלי רחמים.
— אני יודעת את הכתובת — אמרה לבסוף. — תישארי שם. אל תלכי לשכנים — כביסה מלוכלכת לא תולים מוקדם. אני שולחת מישהו. יש לו עותק.
— עותק של מה? — פרצתי בבכי. — זאת הדירה של סרגיי…
— תעשי בדיוק מה שאני אומרת. תחכי. עשרים דקות.
היא ניתקה.
החלקתי לאורך הקיר ומשכתי את הברכיים אל החזה.
עשרים דקות.
מבפנים נשמעו טלוויזיה וצלצול של כלים.
הם אכלו ארוחת ערב.
אכלו בשקט את המרק שלי, בזמן שאני יושבת על הבטון.
זה כאב יותר מהקור.
ואז דלת הכניסה למטה נטרקה.
צעדים כבדים התקרבו.
קפצתי.
גבר הופיע במפלס. מעיל קשמיר יקר, שיער קצר, פנים רגועות. בידו תיק עור. מאחוריו שני גברים חסונים במדים — צוות תגובה מהירה.
הגבר הביט בי בתשומת לב, הוריד את הצעיף שלו ונתן לי אותו בלי מילה.
— פולינה אנדרייבנה? אני ויקטור סרגייביץ’. עורך הדין של נינה וסילייבנה.
הנהנתי והתעטפתי מיד בחום.
— אנחנו צריכים להיכנס. את מרשה?
הוא הוציא מפתחות.
לא רגילים.
קליק. קליק.
הדלת נפתחה.
בפנים סרגיי החזיק שוק עוף.
גלינה פטרובנה מזגה משקאות.
כשראו אותנו, סרגיי נחנק, ואמו הפילה את הפקק.
— את?! — צרח סרגיי. — מי האנשים האלה?! אני מתקשר למשטרה!
— אין צורך — אמר ויקטור בשקט, והניח מסמכים על השולחן.
— אנחנו כבר כאן.
