במסדרון נשא ריח כבד של סאונה ואלכוהול מעופש — אותו אדים חמצמצים שנשארים על מעילים, שטיחים ונשמות אחרי ערבי גברים. ודימ חזר מנצח.
אני עדיין כרעתי על הרצפה ליד המגפיים, מנגבת את הבוץ, כשהוא התכופף מעלי מבלי אפילו להתפשט.
— אוליה. אנחנו צריכים לדבר. בכנות. בגלוי.
התרוממתי. בידיו: לא לחם, לא קלמנטינות שביקשתי ממנו. רק הטלפון שלו. ותחושת העליונות המוסרית המנופחת שלו.
— אז דבר, — אמרתי בשקט והלכתי למטבח לשטוף את ידי.
הוא עקב אחרי, דורך ברחבי הדירה, נעליים עדיין על רגליו. עמד במסגרת הדלת, זרועותיו משולבות — כמו נפוליאון לפני קרב מכריע.
— חישבתי עם החבר’ה. בקיצור: את יושבת על הגב שלי.
המים זרמו, אבל כל מילה הייתה חדה וברורה. סגרתי את הברז, ניגבתי את ידי לאט והסתכלתי עליו.
— מעניין. איך הגעת לזה?
— מתמטיקה, אוליה. פשוט. — הוא הצביע באצבע באוויר. — מי משלם את המשכנתא? אני. את המכונית? אני. את השכר שלך? בגדים. שטויות. עשיתי את החישוב — אני מחזיק אותך לגמרי.
התבוננתי בו. קרחת מתחילה. הבטן מתחת לסוודר שנתתי לו באחרון השנה — יקר, אגב. עשר שנות נישואין. עשר שנים שבהן ניהלתי את הבית כך שהוא ירגיש כמפרנס, גם כשהמקרר כמעט ריק.
— ומה ההצעה שלך? — שאלתי בקור.
— פרידה. מלאה. — הוא חייך בביטחון מנצח. — את מפילה אותי כלכלית. אז תדאגי לעצמך. הוצאות משותפות חצי-חצי. אוכל — כל אחד לעצמו. מעולם לא חתמתי כדי להזין אותך.
— טוב.
המילה הפתיעה אותו.
— איך זאת?
— אני מסכימה. מעכשיו כל אחד לעצמו.
פתחתי את המקרר, שלפתי סרט דבק — מחדר הילדים שמעולם לא שיפצנו — ושרטטתי קו עבה על כל המדפים.
— מימין שלך. משמאל שלי. אל תבלבל.
ודימ חרחב בעונג. נראה שהוא הצליח להכניע את ה”פרזיטית”.
— סוף סוף. לפחות אגיע לחסוך לסירה אמיתית.
בשבוע הראשון הוא התרוצץ ברח כמו תרנגול. קנה נקניקיות זולות, לחם לבן, קטשופ. ניער בקול.
— רואה? 200 רובל לארוחת ערב. ואת תמיד עם “ירקות”, “בשר”. בזבזנית.
אני שתקתי. אכלתי את הדג האפוי שלי עם אספרגוס. לימון, רוזמרין — הריח מילא את המטבח והאפיל על הקטשופ הכימי שלו. ודימ הביט בצלחתי, בלע, ולא אמר דבר. גאווה היא טבח גרוע.
אחרי שבועיים, השגרה הגיעה.
— אוליה, החומר לכביסה שלי נגמר. תני לי מהשלך.
— יש לנו תקציבים נפרדים. החומר שלי לבדים עדינים. יקר.
— יקר מדי בשבילך?!
— לא יקר. הוגן. את ביקשת את זה.
הוא טרק את דלת האמבטיה. בערב ראיתי אותו משפשף את הצווארון בסבון. אפור. מיושן. פעם דאגתי שהוא ייראה מסודר — משרתו דרשה זאת. עכשיו הוא נראה כמו אדם עם בעיות. ובעיר שלנו שמים לב לזה מהר.
ואז הגיע יום שבת. יום הולדת 60 של חמותי. מועד קדוש.
בדרך כלל התחלתי שבוע מראש: תפריט, בשר עגל מהקצב האמין, קוויאר, שלושה סוגי עוגות — “תמארה איגורייבנה לא אוכלת כלום קנוי”.
ביום רביעי, ודימ שאל בקורטוב של ציניות:
— כבר הכנת את התפריט?
— אני? — הביטי בו. — ודימ, יש לנו תזונה נפרדת. אמך, האורחים שלך.
הוא הלבן.
— זה יום חגיגי!
— אז תארגן. עם הכסף שלך.
— אני לא יכול! אני עובד!
— גם אני. אז תסתדר.
בשבת בבוקר הלכתי למספרה. אחר כך לקפה. קפה, קרואסון, שקט.
כשהחזרתי, הדירה הריחה בפאניקה ובבצל חרוך. על השולחן: קופסאות פלסטיק, נקניק יבש, עוף צלוי שנראה כאילו מת עוד לפני הצלייה.
— רציני? — שאלתי.
— עזרי לי! בבקשה! לפחות שימי בצלחות!
— הקערות למעלה. שלך.
דפקו בדלת.
תמארה איגורייבנה נכנסה כמלכה. תסרוקת, בושם, שמלת לורקס. האורחים בעקבותיה — קפאו במקומם.
— מה… זה? — גבותיה נדדו לכיוון הפאה.
— סלטים… עוף… — מלמל ודימ.
— מפלסטיק? — שאגה הדודה לודמילה. — אוליה, אתם חולים?
כולם הביטו בי. ישבתי רגועה, מסודרת, עם מגזין ביד.
— עכשיו יש לנו דגם חדש. אירופי. כספים נפרדים.
דממה.
— ודיק? — שאלה האם בקור.
הנחתי את המספרים על השולחן. ברורים. גלויים. בלתי ניתנים לערעור.
— אני בידרתי אותך, ודימ. האכלתי אותך. לבשתי אותך. נתתי לך להרגיש כמו גבר.
הבושה הייתה כבדה יותר מריח העוף.
— בושה, — לחשה. — בואו. נלך.
כשנסגרה הדלת, נשאר רק הוא. והכישלון.
— מרוצה? — קרקר.
— חשפת את עצמך. אני רק סילקתי עצמי הצידה.
ארזתי את המזוודה שלי.
— עשר שנים, אוליה!
— כן. עד שהתחלת לספור את נגיסותיי.
הלכתי. האוויר בחוץ היה קריר. חופשי.
לראשונה מזה שנים, נסעתי לבד — ולא נאלצתי יותר להתנצל על קיומי.
