# כל אישה שאבי יצא איתה נעלמה למחרת בבוקר — ואז חברתי הטובה ביותר קיבלה הודעה מצמררת
**אנשים וחברה**
לפני שתים עשרה שנים איבדתי את אמי.
הייתי מספיק גדולה כדי לדעת מה פירוש המוות, אבל צעירה מכדי להבין מה הוא מסוגל לעשות לאדם שנשאר בחיים.
אחרי ההלוויה, אבי כבר לא היה אותו אדם.
לצד אמא, הוא ידע להכניס חיים אפילו לימים האפורים ביותר. הוא היה שר בזמן שהכין קפה, מספר בדיחות מטופשות בארוחת הערב, ובבית תמיד נשמעה מוזיקה מאיפשהו.
ואז אמא מתה.
והמוזיקה השתתקה גם היא.
במשך שנים הוא אפילו לא רצה לשמוע על האפשרות להכיר מישהי חדשה. קרובי משפחה ניסו להפגיש אותו עם נשים שונות, וחברים הזמינו אותו לארוחות שבהן תמיד ישבה לידו אישה רווקה כלשהי.
אבי דחה כל הזדמנות.
פעם אחת אמרתי לו:
— אמא אף פעם לא הייתה רוצה שתישאר לבד כל החיים.
הוא הביט בי.
— אני לא לבד, לולה. יש לי אותך.
התשובה שלו כאבה לי יותר ממה שהראיתי.
ואז, בן לילה, משהו השתנה.
אבי פתח פרופיל באתר היכרויות.
כשביקרתי אצלו, הוא ישב ליד שולחן המטבח, הביט בטלפון וחייך.
לא ראיתי את החיוך הזה במשך שנים.
— במה אתה מסתכל?
הוא סגר במהירות את המסך.
— בכלום.
בסופו של דבר הוא הודה:
— פתחתי פרופיל.
חיבקתי אותו.
— אני חושבת שאמא הייתה שמחה.
— אני מקווה שכן, — הוא לחש.
זמן קצר לאחר מכן הוא התחיל לצאת עם נשים יפות.
אחת עבדה בספרייה, לשנייה הייתה מאפייה, והשלישית התנדבה בסופי שבוע במקלט לבעלי חיים.
אחרי כל פגישה, אבי נראה כאילו חזר לחיים.
ואז אף אחת מהן לא נשארה.
בהתחלה חשבתי שהם פשוט לא התאימו זה לזו. מערכות יחסים הן דבר מורכב. שני אנשים יכולים ליהנות מאוד בערב אחד, ולמחרת להבין שאין להם עתיד משותף.
ואז שמתי לב למשהו.
כל סיפור הסתיים בדיוק באותה צורה.
הדייט היה מוצלח. אבי קבע פגישה נוספת. האישה חייכה, הייתה נחמדה ונראתה מעוניינת.
אבל למחרת בבוקר היא נעלמה.
לא התקשרה.
לא כתבה.
לא הסבירה דבר.
כלום.
בפעם הראשונה אבי חשב שהיא פשוט עסוקה.
בפעם השנייה הוא חשד שאולי פירש לא נכון את העניין שלה בו.
אחרי השלישית הוא כבר התחיל להאשים את עצמו.
— אולי אני מדבר יותר מדי על אמא שלך, — הוא אמר.
— אתה כמעט לא מזכיר אותה.
— אולי אני מיושן מדי.
— פשוט נתת לה לעבור ראשונה דרך הדלת. זה עדיין לא פשע.
אבל לא הצלחתי לשכנע אותו.
כל היעלמות נוספת לקחה ממנו עוד חתיכה מהביטחון העצמי. הוא שוב הפסיק לשיר, בדק את הטלפון שלו כל הזמן וקרא הודעות ישנות כאילו יוכל למצוא ביניהן את התשובה.
אחרי האישה השישית כבר ידעתי:
משהו כאן ממש לא בסדר.
שש נשים יכולות לאבד עניין.
אבל שש נשים לא יכולות להיעלם באותו לילה, אחרי שהבטיחו להיפגש שוב.
לכן התקשרתי לחברתי הטובה ביותר, רייצ’ל.
— תצאי איתו פעם אחת.
היא צחקה.
— את רצינית?
— כן. אני חייבת להבין מה קורה.
בסופו של דבר רייצ’ל הסכימה.
הדייט נמשך שלוש שעות.
בערב היא התקשרה אליי.
— אבא שלך מדהים. אני לא מאמינה שאף אחת לא נתנה לו הזדמנות.
— שום דבר מוזר?
— כלום. הוא היה נחמד, מצחיק ומכבד. הוא שאל אם ארצה לאכול איתו ארוחת ערב ביום שישי הבא.
— ו…?
— אמרתי כן.
באותו ערב, לראשונה אחרי שבועות, ישנתי בשקט.
אבל למחרת בבוקר גם רייצ’ל הפסיקה לענות.
התקשרתי אליה לפני העבודה.
כלום.
בצהריים ניסיתי שוב.
תא קולי.
שלחתי הודעות.
כלום.
בערב סוף סוף הגיעה הודעה:
“אל תכתבי לי יותר. בבקשה.”
ידעתי מיד שרייצ’ל לא כתבה אותה.
נסעתי לדירה שלה. המכונית שלה הייתה שם, האורות היו דולקים, אבל אף אחד לא פתח את הדלת.
למחרת בבוקר היא סוף סוף התקשרה.
קולה רעד.
— אני לא יכולה לספר לך בטלפון.
כשנפגשנו, היא הייתה חיוורת. היא הושיטה לי את הטלפון שלה.
הגיעה הודעה ממספר לא מוכר:
“תתרחקי ממנו. אין לך מושג למה הוא מסוגל.”
מתחת להודעה הייתה תמונה.
רייצ’ל יצאה ממסעדה יחד עם אבי.
התמונה צולמה מהצד השני של הרחוב.
הגיעו הודעות נוספות. השולח ידע את הכתובת של רייצ’ל, ידע היכן היא עובדת, ואפילו ידע את שמו של אחיה הצעיר, גרהם.
אבל ההודעה האחרונה גרמה לדמי לקפוא:
“אם תצרי איתו קשר שוב או עם לולה, גרהם יגלה מה קרה בפילדלפיה.”
— מה קרה בפילדלפיה? — שאלתי.
רייצ’ל השפילה את עיניה.
— לפני שלוש שנים גרהם נאבק בהתמכרות. הוא נעלם ליומיים. מצאתי אותו במוטל והבאתי אותו הביתה. אף אחד מחוץ למשפחה לא ידע על זה.
— אז איך אדם זר יכול היה לדעת?
רייצ’ל הנידה בראשה.
— אני לא יודעת.
צמרמורת עברה בגבי.
מישהו עקב אחרינו.
— את חושבת שאבא שלי עומד מאחורי זה?
— אני חושבת שזה מישהו שקרוב אליו.
נסעתי ישר לאבי.
כשהראיתי לו את ההודעות, הוא החוויר.
— אנחנו צריכים להתקשר למשטרה, — הוא אמר.
— מישהו יודע דברים אישיים על רייצ’ל. הוא אפילו ידע מתי התקשרתי אליה.
אבי לא ענה.
ואז נזכרתי שהוא התקין מצלמות אבטחה סביב הבית.
פתחנו את ההקלטות.
אבי הגיע הביתה בשעה 22:17.
הוא היה לבד.
אבל כמה דקות לאחר מכן הופיעה בחניה דמות עם קפוצ’ון.
היא הפנתה את פניה הרחק מהמצלמה.
הפעלתי את ההקלטה שוב.
הפעם הסתכלתי על הנעליים.
נעלי ספורט לבנות, עם פס כהה בצד.
כבר ראיתי נעליים כאלה.
פעמים רבות.
חזרתי הביתה והוצאתי קופסה ישנה מתחתית הארון.
תמונות.
המסמכים של אמא.
בתמונה אחת אמא עמדה לצד אחותה, סברינה.
על רגליה היו בדיוק אותן נעלי ספורט לבנות.
אחרי מותה של אמא, סברינה עזרה מאוד לאבי. היא בישלה, טיפלה בניירת ונשארה איתו כשהיה זקוק לה.
ואז, בהדרגה, היא נעלמה מחיינו.
התקשרתי לרייצ’ל.
— סיפרת לסברינה על גרהם?
שתיקה.
— כן. פעם אחת היא ראתה אותי בוכה, וסיפרתי לה הכול.
פתאום הכול התחבר.
נסעתי לבית של סברינה.
כשפתחה את הדלת, היא לבשה בגדי ספורט.
בכניסה עמדו נעלי הספורט הלבנות.
הראיתי לה את ההקלטה מהמצלמות.
כל הצבע נעלם מפניה ברגע.
— את עקבת אחרי רייצ’ל.
— לולה, את לא מבינה.
— אז תסבירי לי.
קולה של סברינה רעד.
— אבא שלך היה צריך לאהוב את אמא שלך לנצח.
— והוא אהב אותה.
— לא. הוא החליף אותה.
— הוא חי לבד במשך שתים עשרה שנים.
— וזה אומר שזה בסדר שהוא יוצא עכשיו עם נשים אחרות?
ואז היא הודתה בהכול.
באמצעות פרופיל ההיכרויות של אבי, היא מצאה את הנשים. היא חיפשה עליהן מידע באינטרנט, עקבה אחריהן אחרי הדייטים, ואז שלחה להן הודעות מאיימות ממספרי טלפון חד-פעמיים.
רוב הנשים נבהלו, חסמו את אבי ונעלמו.
אבל את רייצ’ל היא כבר הכירה.
— למה עירבת את גרהם בזה? — שאלתי.
— אחרת היא לא הייתה מקשיבה לי.
הבטתי באישה שהחזיקה את ידי בהלוויה של אמא.
— לא הגנת על הזיכרון של אמא שלי.
סברינה הביטה בי בעיניים מלאות דמעות.
— השתמשת בו, — אמרתי.
רייצ’ל דיווחה על האיומים למשטרה. אבי מסר את הקלטות ממצלמות האבטחה. סברינה הודתה בסופו של דבר במה שעשתה והתחילה לקבל עזרה.
אבי האשים את עצמו במשך חודשים.
— אולי בכלל לא הייתי צריך לחזור לצאת עם נשים, — הוא אמר.
התיישבתי לידו ליד שולחן המטבח.
— אבל היית צריך.
— למה?
חייכתי.
— כי הבעיה לא הייתה שרצית להמשיך לחיות. הבעיה הייתה שמישהו ניסה למנוע ממך לעשות זאת.
כמה חודשים לאחר מכן, אבי ניסה שוב להכיר מישהי.
שמה היה ג’וסלין.
והיא לא נעלמה למחרת בבוקר.
אחרי הדייט השלישי, אבי התקשר אליי.
ברקע התנגנה מוזיקה חרישית.
ואז שמעתי את הצחוק שלו.
ג’וסלין צחקה ממשהו.
גם אני חייכתי.
חשבתי שסוף סוף הכול חזר למקומו.
ואז אבי השתתק לפתע.
— לולה… — הוא אמר בשקט. — יש משהו שאני חייב לספר לך.
— מה?
השתררה שתיקה ארוכה.
— ג’וסלין כבר פגשה את אמא שלך.
קפאתי.
— זה בלתי אפשרי.
— אני יודע.
— אז מי היא?
אבי לא ענה.
הוא רק אמר:
— מחר אראה לך את התמונות.
באותו לילה לא הצלחתי להירדם.
בשלוש לפנות בוקר קיבלתי הודעה מג’וסלין.
היה בה רק משפט אחד:
“לולה, אני חושבת שאבא שלך עדיין לא סיפר לך מה קרה לאמא שלך.”
הידיים שלי התחילו לרעוד.
במשך שתים עשרה שנים חשבתי שמותה של אמי היה היום שפיצל את המשפחה שלנו לשניים.
עכשיו, בפעם הראשונה, עלתה בי המחשבה שאולי זה לא היה סוף הסיפור.
אלא ההתחלה שלו.
