בלילה שמעתי למה בעלי מתכנן. בבוקר כבר חיכו במסדרון שלוש מזוודות משובצות
קולו של בעלי, ארטיום, בדרך כלל הדהד בדירה שלנו כאילו פטריקאי רומאי עייף הואיל בטובו לדבר עם נתיניו. אבל באותו לילה נשמע בו משהו אחר לגמרי: התלהבות עסקית מתקתקה, מתוקה יותר מהסירופ הזול ביותר.
הוא דיבר בטלפון במטבח, כשהרמקול מופעל.
ואני עמדתי יחפה במסדרון החשוך והקשבתי.
— אמא, את פשוט לא מבינה את הרעיון של יכולת ההתרחבות העסקית — הסביר ארטיום בטון כאילו הוא לפחות קובע את גורל הכלכלה העולמית. — הדירה של נטשה היא הון מת. בטון וזהו. נשכנע אותה לשעבד את דירת שני החדרים. הבנק ייתן עליה, נגיד, עשרה מיליון. אלה תפתח סלון טיפוח יוקרתי לכלבים, ומהרווחים נחזיר את ההלוואה. נטשה אפילו לא תשים לב. ממילא היא לא מבינה במספרים. בסופו של דבר, היא תופרת. מבחינתה אני הסמכות. אני אשכנע אותה.
מהרמקול נשמע קולה הצרוד של חמותי, ז’אנה ארקדייבנה. במשך שלושים שנה היא ניהלה מחסן במפעל לעיבוד בשר, ומאז היא סיווגה אנשים פחות או יותר כמו סחורה במחסן: לפי גודל, איכות ושימושיות.
— בן שלי, אתה צריך לפנות לערכים המשפחתיים — היא ייעצה. — תגיד לה שאנחנו משפחה. ואם היא לא תסכים, תאיים עליה בגירושים. לאן היא תלך בגיל שלושים וחמש? מי עוד ירצה אותה?
לרגע עצמתי את עיניי.
ואז משהו בתוכי עשה קליק קטן.
בדיוק כמו המספריים של התפירה שלי כשהם חותכים קצה רקוב של בד.
לא בכיתי.
לא רעדתי.
לא שאלתי את עצמי איך הוא מסוגל לעשות לי דבר כזה.
פשוט חייכתי.
החיוך הקר והשליו הזה הופיע על פניי — החיוך שאנשים בדרך כלל מבינים רק כשכבר מאוחר מדי.
למחרת בבוקר התחיל המופע.
ארטיום ישב ליד שולחן המטבח וביצע את טקס הבוקר הרגיל שלו: שתה מים פושרים עם לימון ובהה בחלון בפנים חמורות, כאילו הוא מנהל כרגע את הבורסות של העולם.
למעשה, רק יום קודם הוא עוד חשב איך לדחוף למישהו שואב אבק רובוטי שצבר אבק על המדף במשך חודשים.
בשעה עשר נשמע צלצול בדלת.
הארטילריה הכבדה הגיעה.
ז’אנה ארקדייבנה נכנסה בחולצה מנומרת, ומאחוריה הגיעה גיסתי בת השלושים, אלה, שהבעת פניה הקבועה הייתה של מישהי שהעולם פשוט לא הצליח לזהות בזמן את הגאונות הטמונה בה.
אלה לא עבדה בשום מקום.
לטענתה היא “חיפשה את עצמה”.
כמובן, לצורך החיפוש הזה היא השתמשה בפנסיה של אמה.
חמותי נכנסה למטבח כאילו הדירה הייתה בבעלותה. היא הניחה על השולחן שקית של עוגיות דבש זולות, שהיו קשות מספיק כדי להימכר כחומר בנייה.
— ובכן, נטשה — היא נאנחה. — תשבי. יש לנו שיחה משפחתית.
התיישבתי.
ארטיום כחכח בגרונו, עטה על פניו את הבעת ה”אני אדם חשוב”, והתחיל:
— נטליה. העולם משתנה במהירות. אמא, אלה ואני עשינו סיעור מוחות. לאלה יש תוכנית עסקית נפלאה.
הסתכלתי עליו.
— אני מקשיבה.
— סלון טיפוח פרימיום לכלבים. בהמשך אפשר אפילו להפוך אותו לרשת. בעיקר התמחות בשפיצים. יש לזה ביקוש.
אלה הזדקפה בגאווה.
— אבל צריך הון התחלתי — המשיך ארטיום. — והדירה שלך פשוט עומדת שם. היא לא מייצרת שום דבר.
— נכון — הנהנתי. — קירות, חלונות, גג. בזבוז נוראי.
ארטיום לא הבין את האירוניה.
— ניקח הלוואה לכל מטרה כנגד הדירה. בעוד שנה כולם ירוויחו.
לגמתי מהקפה שלי.
— ומי ישלם את ההלוואה עד שהכלבים של אלה יתחילו להטיל ביצי זהב?
— אנחנו! — התפרצה חמותי. — אנחנו משפחה! ארטיום עובד, את עובדת. נתאחד. נעבור את התקופה הראשונה למען העתיד המשותף שלנו!
ארטיום הזדקף עוד יותר.
— נטשה, את צריכה להבין את המושג רווחיות שולית ואת הרעיון של מינוף פיננסי. הדירה שלך היא נכס פסיבי. השעבוד מאפשר לנו להשתמש במינוף פיננסי. הסיכון כמעט ולא קיים.
כשאמר “כמעט ולא קיים”, כמעט פרצתי בצחוק.
— כמובן — אמרתי. — ומה יקרה אם אלה תשתעמם מתספורת כלבים אחרי שלושה חודשים?
שתיקה.
— ומה אז? — שאלתי. — הבנק יגיד: “לא נורא, נטשה, ברוכה הבאה לרחוב”?
פניו של ארטיום התקשחו.
— את פשוט לא מבינה בכספים.
— דווקא כן. אני גם יודעת שמרווח הוא כשאתה מוכר כבל סיני ברווח של שלוש מאות אחוזים. ומה שאתם מציעים עכשיו הוא לא מינוף פיננסי.
הסתכלתי עליו.
— זו התאבדות קולקטיבית על חשבון הדירה שלי.
ארטיום השתתק.
— הבנק לא נותן מתנות. תהיה הערכת שווי, יחשבו עם הנחה, נשלם ריבית, ואם אלה תגלה בעוד כמה חודשים שכלבים הם לא באמת “ייעוד חייה”, הבנק לא יגיד “לא נורא”.
חמותי קפצה ממקומה.
— איך את מעזה לדבר ככה אל בעלך?!
— אני מדברת בטון רגיל לחלוטין.
— אתם נשואים! מה שיש לכם שייך לשניכם!
חייכתי.
— לא בדיוק.
חמותי השתתקה.
— קניתי את הדירה חמש שנים לפני שארטיום עבר לגור כאן עם מברשת השיניים שלו ועם הביטחון העצמי העצום שלו. זו הרכוש שלי. ואני לא מתכוונת לממן את הניסוי העסקי של אלה מכספי המשפחה.
אלה התחילה פתאום לבכות.
או לפחות ניסתה.
— את רואה, אמא? — היא יבבה. — תמיד אמרתי שהיא אנוכית! בכלל לא אכפת לה מהמשפחה! היא חושבת רק על עצמה!
— דרך אגב, זה נכון לחלוטין — אמרתי. — עכשיו, בפעם הראשונה, אני באמת חושבת על עצמי.
ארטיום קם.
הוא נשען על השולחן וניסה להתנשא מעליי.
— בסדר, נטשה. אם את לא מוכנה להיות חלק מהצוות, אז אין לנו על מה לדבר. אני לא יכול לחיות עם אישה אנוכית כזאת. אני אארוז את הדברים שלי ואלך.
הוא עצר לרגע.
הוא מן הסתם ציפה שאבכה ואבקש ממנו להישאר.
שאחז בידו.
שאומר:
“אל תלך, ארטיום! אני אחתום על הכול!”
במקום זאת, רק חייכתי.
— אני יודעת.
שתיקה קצרה.
— ולכן כבר ארזתי בארבע לפנות בוקר.
הצבעתי לעבר המסדרון.
שם עמדו שלוש מזוודות נסיעה גדולות ומשובצות.
אותן מזוודות קלאסיות וישנות מ”השוק הסיני”, שאפשר לדחוס לתוכן מלתחת חורף שלמה.
ועליהן הייתה מונחת חכת הדיג האהובה על ארטיום.
במטבח השתררה דממה מוחלטת.
דממה שאפילו במספרי התפירה שלי היה אפשר לחתוך.
פניה של חמותי התארכו בהדרגה.
בהתחלה היא הסתכלה עליי.
אחר כך על המזוודות.
ואז שוב עליי.
בסופו של דבר היא הבינה:
הבן הגאון שלה, גאוות המשפחה, עומד עכשיו לאבד את המגורים בחינם, את הבגדים הנקיים, את ארוחות הבית ואת האישה שסיפקה לו את כל אלה עד עכשיו.
אלה עמדה בפה פעור.
— את המפתחות תניח על הארונית שבכניסה — אמרתי בשלווה. — ואת עוגיות הדבש תיקחו איתכם. חבל שהן ישרטו את השולחן.
ארטיום הביט בי בהלם.
— נטשה…
— אני גם אתחיל בהליך הגירושים. אל תדאג, תסתדר.
עכשיו, בפעם הראשונה, לא היה לו מה לומר.
הוא הרים שתי מזוודות וניסה לצאת בכבוד.
אבל הידית של אחת המזוודות נקרעה בדיוק בדלת.
קראק.
ארטיום נעצר.
הביט למטה.
ואני החלטתי לא לעזור לו.
הידית שכבה על הרצפה.
יחד עם הכבוד שלו.
בסופו של דבר הדלת נסגרה בשקט מאחוריהם.
לא היו צעקות.
לא היו דמעות.
לא הייתה סצנה דרמטית.
רק שקט.
חזרתי למטבח, פתחתי את החלון והנחתי לאוויר הבוקר הצח להיכנס.
אחר כך מזגתי לעצמי עוד כוס קפה.
הסתכלתי סביב הדירה.
עכשיו היא באמת הייתה רק שלי.
ובאופן מוזר, אותם קירות שרק אתמול הרגישו לי כל כך צפופים, פתאום נראו עצומים.
נשמתי נשימה עמוקה.
כמה מעניין.
כשנפטרים מבעל שרוצה לשחק אותה מיליונר על חשבון הכסף של אחרים, אפילו האוויר מרגיש צח יותר.
