היא עצמה כבר לא הצליחה להבין באיזה רגע בדיוק החיים שלה הפסיקו להשתנות בהדרגה והחלו להתמוטט בבת אחת — כאילו כל הגשרים מאחוריה לא רק נשרפו, אלא נמחקו בקפידה, עד שלא נותר שום נתיב חזרה. העבר שלה כבר לא הרגיש כמו משהו שחוותה בעצמה, אלא כמו סיפור רחוק ומטושטש של מישהו אחר. שמות, פנים וקולות שפעם היו מוכרים היטב התפוגגו בזיכרון כמו צללים בתוך ערפל.
הבריחה לא הייתה החלטה אחת, אלא הצטברות איטית של פחד. כל צליל רגיל החל להיראות מאיים. רטט של טלפון גרם לה להירתע. צעדים מאחוריה האיצו את פעימות ליבה. אפילו רחובות מוכרים החלו להיראות זרים, כאילו העיר כולה פנתה נגדה. לעזוב לא הרגיש כמו חופש — אלא כמו נפילה ארוכה ובלתי הפיכה אל הלא־נודע.
היא הגיעה לשולי היער כי כבר לא נותר מקום שבו יכלה להיעלם לחלוטין. הצריף שמצאה בקושי ניתן היה לכנותו מחסה. הוא היה נטוש, נשכח על ידי הזמן, נטוי כאילו גם הוא ויתר. הגג שקע, לוחות העץ היו סדוקים ולחים, ומכל חריץ חדר רוח קרה. כל משב גרם למבנה לחרוק ולגנוח, כאילו גם הוא סובל.
היער שסביבה לא העניק תחושת ביטחון — הוא העניק תחושת מעקב. עצים צפופים עמדו כל כך קרוב זה לזה עד שנראו כמו חומה טבעית המפרידה בינה לבין העולם. גם ביום האור בקושי חדר דרך הצמרות העבות, והקרקע נותרה בחצי־חושך קבוע. האוויר היה כבד, לח, מלא בריח אדמה, טחב ועלים נרקבים. שום דבר כאן לא היה מבוקר או נקי — הכול נראה עתיק ואדיש לנוכחותה.
בהתחלה עוד ניסתה ליצור איזשהו סדר. היא הניחה אבנים בכניסה, כאילו גבול פשוט יוכל להגן עליה מכל מה שממנו ברחה. אבל האשליה הזו התפרקה במהירות. הקור חדר לגופה, השינה הפכה לבלתי אפשרית, והלילות התארכו בלי סוף. בחושך, כל צליל הפך לאיום בתודעתה. שבירת ענף הפכה לנוכחות. הרוח בין העצים נשמעה כמו צעדים מתקרבים. והשתיקה עצמה הייתה הגרועה ביותר — כי היא אילצה אותה לשמוע את מחשבותיה שלה בצורה חדה מדי.
הזמן איבד כל מבנה. הימים התערבבו זה בזה, בלי התחלה או סוף ברורים. לפעמים ישבה ללא תזוזה שעות ארוכות, בלי לדעת כמה זמן עבר. מנותקת מהעולם החיצון, המוח שלה מילא את החללים בתרחישים אפלים יותר ויותר, אמיתיים כמעט יותר מהמציאות עצמה.
הבדידות של היער לא הייתה מרגיעה — היא הייתה מוחלטת. עד כדי כך שגם עצם קיומה שלה התחיל להרגיש זר. לפעמים עלתה בה התחושה המטרידה שהיא לא לבד, למרות שידעה שאין שם אף אחד. כאילו העבר שלה קיבל צורה בלתי נראית, שמסתתרת בין העצים ובצללים של הצריף.
ואז הופיעו הסימנים. עדינים מדי כדי להיות ודאיים, אך ברורים מדי כדי להתעלם מהם. עקבות באדמה ליד הצריף, ענפים שבורים בצורה לא טבעית, שינויים שלא התאימו לבעלי חיים. כל פרט הידק את הפחד יותר ויותר, עד שהספק הפך לאובססיה, והאובססיה לוודאות.
באותו לילה היער השתנה. הרוח פסקה לחלוטין, ושקט כבד ולא טבעי התפשט בכל מקום. אפילו הצלילים הקטנים ביותר נעלמו. השקט הזה לא היה שלווה — הוא היה מתח, כאילו כל העולם עוצר את נשימתו.
כשנשמע השבר הראשון של ענף ממש מחוץ לצריף, היא כבר ידעה שאין דרך יציאה. זה לא היה פתאומי ולא כאוטי. זה היה משהו בלתי נמנע שהתקרב לאט — כאילו כל מה שממנו ברחה פשוט חיכה לרגע הנכון כדי למצוא אותה סוף־סוף.
