— העברת מאתיים אלף מהחשבון המשותף שלנו? — שאלה יאנה, לופתת את הטלפון כל כך חזק עד שהפרקים שלה הלבינו, בעוד המספרים הקרים באפליקציית הבנק האירו על המסך ללא רחמים. — אנטון… תגיד לי שזו טעות. היא עמדה באמצע המסדרון, עם נעל אחת בלבד, והאוויר היה כבד מריח משחת נעליים מעורבב בבושם מתוק וזר שלא היה שלה.
אנטון בפינה דחף במהירות סנפירים ומסכת שנורקל לתוך תיק גדול, נמנע במכוון ממבטה, כאילו כל זה לא נוגע לו, בעוד מהמטבח נשמע צלצול קבוע של כפית בכוס.
— יאנה, אל תגזימי — אמר לבסוף, מנער אבק דמיוני מהג’ינס. — העברתי את הכסף לאמא שלי. הגב שלה במצב נורא, הרופא רשם לה טיפולים. סוצ’י יקרה עכשיו, במיוחד מרכזי הבריאות. לא יכולתי לשלוח אותה למקום זול.
קולה של יאנה נעשה רגוע בצורה לא טבעית, אבל עיניה בערו.
— אז בזבזת את כספי החופשה שלנו… את הכסף שחסכנו שנה שלמה, תוך ויתור על הכל… והיינו אמורים לנסוע בעוד יומיים.
באותו רגע יצאה מהמטבח זינאידה ארקדייבנה, לבושה באלגנטיות בחליפת פשתן בצבע חול, עם חרוזי עץ כבדים על צווארה, ומבטה מלא עליונות.
— לים איתנו? נו באמת, את רק תפריעי. את צריכה לעבוד, זו עונת השיא. אנטון צריך מנוחה — אמרה בחיוך מלגלג.
יאנה הביטה לאט בבעלה, אבל אנטון כבר סגר את התיק כאילו לא שמע דבר.
— העברת את הכרטיס שלי על שמה בלי להגיד לי? — שאלה יאנה.
— יאנה, תפסיקי עם החקירה הזאת — ענה אנטון בחדות. — אמא שלי צריכה את זה יותר. אני רק עושה את חובתי.
יאנה הביטה בידיה. הכתם הירוק של סרט הפרחים עדיין היה על האצבע שלה. משהו בתוכה נשבר בשקט.
בלי לומר מילה נכנסה לחדר השינה, שלפה תיק ספורט ישן מתחת למיטה והחלה לארוז.
— מה את עושה? — הופיע אנטון בדלת.
— אני עוזבת — אמרה יאנה בשקט, וסגרה את הרוכסן בכוח. — אני לא הולכת לחיות עם מישהו שעבורו אני רק כספומט ועוזרת בית חלופית.
— ולאן תלכי? — צחק בזלזול. — בעוד חודש תחזרי על ארבע.
יאנה דחפה אותו הצידה ללא מילה, יצאה מהדירה וטרקה את הדלת כל כך חזק שהרעידה את כל חדר המדרגות.
שלושה ימים לקח לה למצוא דירה קטנה ולחה בקומת קרקע של בניין ישן, עם ריח של טחב וקול זמזום של שנאי בלילות.
כדי לא לחשוב, היא לקחה משמרות נוספות בחממה. הידיים שלה כאבו מהעציצים הכבדים, הציפורניים התמלאו באדמה, אבל העייפות לפחות השתיקה את המחשבות.
כעבור שבועיים ניגש לדלפק גבר גבוה ומתוח.
— מכרתם לי שלוש תוג’ות יבשות — אמר בחדות והשליך קבלה מקומטת.
יאנה בדקה בשלווה.
— לא אספת אותן במשך שבועיים. הצמחים האלה לא שורדים את זה.
— אז זו אשמתי? — התקרב אליה.
— כן — ענתה בשקט. — אבל אני יכולה לתת לך הנחה על משלוח חדש.
הגבר, איליה, היסס לרגע ואז הנהן.
כעבור חצי שעה הם כבר העמיסו יחד את העציצים הכבדים על הטנדר, כמעט בלי לדבר.
— סליחה על הטון קודם… תקופה קשה — מלמל.
— קורה — ענתה יאנה.
באותו ערב, כשניקתה את הכיריים, הטלפון צלצל. אנטון התקשר. היא ענתה אוטומטית, אבל זה לא היה הוא שדיבר.
— תחזירי את האקלר הזה! תסתכלי על עצמך! רק קפיר! — צעקה זינאידה.
— אמא, תפסיקי! אני מבוגר! אני רוצה לחזור הביתה! עם יאנה יכולתי לחיות נורמלי! — פרץ קולו של אנטון, ואז השיחה התנתקה.
יאנה הניחה את הטלפון לאט. לא הייתה שמחה. רק ריקנות.
שלושה ימים אחר כך אנטון חיכה לה מחוץ לחממה. הוא נראה מרוסק, עם פנים שרופות מהשמש ובגדים מקומטים.
— יאנה… טעיתי. בבקשה תחזרי. נזוז דירה. אמא שלי לא תתערב יותר.
היא עצרה.
— אתה לא רוצה אותי בחזרה מאהבה. אתה צריך מישהי שתעמוד בינך לבינה — אמרה בשקט.
אנטון הוריד את הראש.
— אני לא אעשה את זה יותר — ענתה, ועלתה לאוטובוס והשאירה אותו מאחור.
למחרת זינאידה התקשרה.
— יאנה, בבקשה! אנטון מתפרק! הוא לא אוכל, לא עובד!
— הוא הפך בדיוק למה שחינכתם אותו להיות — ענתה בקור וניתקה.
כשהיא יצאה מהמחסן, איליה עמד שם עם שקית נייר.
— הבאתי לך משהו — אמר במבוכה.
בתוך השקית היו שתי חבילות קפה יקר.
יאנה חייכה קלות.
— זה יותר מדי.
— לא — אמר. — כי את כנה.
היא הביטה בו רגע.
— יש לי קומקום קפה. הפסקה בעוד עשר דקות.
בין הצמחים הירוקים, היא נשמה עמוק. ריח אדמה ועלים מילא את האוויר. העתיד היה לא ברור, אבל בפעם הראשונה היא ידעה דבר אחד בוודאות: היא סוף סוף חיה את החיים שלה.
