תמרה גררה לאט את כפה על המפה.
פירור לחם חרק מתחת לאצבעותיה. באולם הגדול של בית התרבות התקדם המולת הקהל, וריח בשר צלוי התערבב עם בשמים זרים באוויר. חמש-עשרה שנות נישואין. חגיגה. צחוקים, צלצול כוסות, הבזקי מצלמות.
אנאטולי ישב לידה. כתפיים רחבות, ז’קט כחול כהה, עניבה הדוקה מדי. התאים אותה שוב ושוב, כאילו חונקת אותו.
האם היה לחוץ? או שמא התכונן למשהו?
תמרה סובבה לאט את טבעת הנישואין על אצבעה. הדקה הדוקה. פעם הייתה רופפת, עכשיו חרצה את עור אצבעה. היא לא חבשה אותה חצי שנה — היום החבישה שוב. במכוון. רצתה שיהיה על ידה כשתגיד את מה שהייתה עומדת לומר.
היא ידעה.
לא גילתה זאת היום. היא ידעה כבר חודשים.
פתאום אנאטולי קם והחזיק במיקרופון. השיחות נפסקו. האיש התיישר, הביט סביבו ואז פנה לאט אל תמרה. על פניו התגלתה הבעת פנים מוזרה: ניצחון ותיעוב בו זמנית.
– תמרה – התחיל בקול רם, חד מדי. – חיכיתי ליום הזה חמש-עשרה שנה. מהלילה הראשון הרגשתי גועל ממך. הבנת? גועל. לא יכולתי לגעת בך מבלי להרגיש דחייה. היית רק כרטיס כניסה לחיים נוחים. רוקחת משעממת, עם ריח של תרופות. ממחר אגיש בקשת גירושין. העסק נשאר אצלי, לך נשארים הכדורים שלך והריקנות.
השתררה דממה שאפשר היה לשמוע מישהו בולע רוק. אביה של תמרה, סטפאן איליץ’, אחז בקצה השולחן. אישה נשפה בפתאומיות.
תמרה הסירה לאט את הטבעת. לא הביטה באנאטולי. הניחה אותה על השולחן לפניה, ואז הרימה את מבטה והנהנה אל אחיינה, מקסים, שישב ליד הקיר עם מחשב נייד.
– תתחיל.
המקרן האיר את הקיר. בתחילה אף אחד לא הבין מה קורה. ואז נשמע קול – קולו של אנאטולי.
על המסך ישב אנאטולי במשרד, מולו קריסטינה, המוקדנית האדמונית.
– היא לא שמתה לב לכלום? – שאלה הבחורה.
– בכלל לא – צחק אנאטולי. – היא יושבת כל היום בבית המרקחת ומספירה כדורים. לקחתי שלושה הלוואות על שם החברה, אין לה מושג. אחרי הגירושין, החובות יהיו עליה, העסק יהיה שלי. ואז שנינו סוף סוף נוכל לחיות.
האוויר בחדר קפא. אנאטולי האמיתי הלך והחוויר, מבטו נשען על תמרה.
מקסים התחיל הקלטה נוספת. אנאטולי צעיר ביום החתונה, עם כוס וודקה בידו.
– אני לא אוהב אותה – אמר וצחק. – אבל לחמי יש קשרים. אחזיק מעמד עשר שנים, ואז אמצא אישה נורמלית.
צחוקים.
סטפאן איליץ’ קם לאט.
– באמת חשבת כך, טוליה? – שאל בשקט.
לאחר מכן הופיעו מסמכים, תדפיסים, העברות.
– עותקים נמצאים ברשות רשות המסים – אמרה תמרה ברוגע. – ובידי עורך דיני. הקרקע, המוסכים, בסיס הרכבים כולם על שמי. אתה רק ניהלת אותם. החובות שלך. העסק נשאר במשפחה. שלי.
אנאטולי נסוג כאילו הוכה.
– אני עוקבת אחריך כבר חצי שנה – המשיכה תמרה בקול שקט. – ידעתי שתבחר ביום הזה. שתשפיל אותי מול כולם. עכשיו כולם רואים מי אתה באמת.
לרגע הביטו זה בזה.
– לך מכאן – אמרה לבסוף תמרה. – גם מחיי.
אנאטולי יצא בזעם. מישהו צעק אחריו: “בושה!”
החדר התחיל להחזיר את נשימתו לאט לאט. תמרה הביט בטבעת השוכבת על השולחן. קטנה, שחוקה. חמש-עשרה שנה – ובכל זאת לא סימלה כלום.
מאוחר יותר היא הלכה לחלון ופתחה את המאוורר. האוויר הקר פגע בפניה. היא הרימה את ידה והשליכה את הטבעת אל הלילה.
שלושה ימים לאחר מכן, אנאטולי הופיע בבסיס הרכב. השומר לא הרשה לו להיכנס. כשהתמרה הגיעה, הוא רץ לעברה.
– זה העסק שלי! – צעק.
– נבנה בכספי – ענתה תמרה ברוגע. – מעכשיו הוא כבר לא שלך.
– קריסטינה נעלמה! – פרץ ממנו.
תמרה חייכה בעדינות.
– נראה שהיא הבינה אותך לפניי.
בערב, תמרה ישבה לבד במטבח. מחוץ לחלון היה חושך. לראשונה מזה זמן רב היא בכתה – לא מכאב, אלא מהקלה.
חודש לאחר מכן, הכל היה במקומו. הבסיס פעל, היא עבדה, חיה, נושמה.
יום אחד בלילה היא עצרה ברחוב והבינה שהיא מחייכת. פשוט כך.
וידעה: עכשיו, לראשונה, היא לא חיה את חיי מישהו אחר.
אלא את חייה שלה.
