ארוחת הערב כבר מזמן התקררה, אבל הריח הכבד של מרק הבשר השומני ושל בשר החזיר המבושל עדיין עמד במטבח, כאילו סירב לעזוב. דניס בלע בקושי. גרון שלו התכווץ בעווית חמה, בטנו התהפכה מבחילה, והעפעף השמאלי שלו החל לרעוד בתנועות קטנות ובלתי נשלטות.
על הצלחת שלפניו שכב חתיכת בשר חזיר מבושל ענקית. שכבה אפרפרה מתוחה כיסתה את פני השטח, ומסביבה נצנץ נוזל אדמדם ושומני. רק המראה של האוכל גרם לו לחוש בחילה.
— אל תעז להסתכל עליי ככה עם עיני הזאב האלה שלך! — התפרצה גלינה איבנובנה, והטיחה את כף ידה בשולחן בעוצמה כה רבה, שכוס הקומפוט צלצלה. — אתה לא קם מכאן עד שלא תישאר אפילו פירור אחד בצלחת שלך! אבא שלך היה שמח לקבל ארוחה כזאת כשהיה בגילך. ואתה? אתה רק בררן! אתה כולך עור ועצמות. תאכל!
הילד הקטן קפץ את אגרופיו.
הוא היה בן שבע.
מספיק גדול כדי להבין שמשהו נורא קורה לו, אבל צעיר מדי מכדי להגן על עצמו.
אמו, אלינה, נסעה לשבועיים לחרקיב כדי לגשת לבחינות באוניברסיטה. מכיוון שבעלה עבד במשמרות לילה, הם השאירו את דניס בהשגחת סבתו.
גלינה איבנובנה הייתה בעבר מנהלת חדר האוכל במפעל לסריגים בקרמנצ’וק. כל חייה היא האמינה בשלושה דברים בלבד: משמעת ברזל, ארוחות שמוגשות בדיוק בזמן — מרק, מנה עיקרית וקומפוט — והאמונה שילד רזה הוא בוודאי חולה.
רחמים לא היו חלק מעולמה.
דניס הכניס בזהירות לפיו חתיכת בצל מבושל מדי. הוא ניסה לבלוע, אך גרונו פשוט סירב לשתף פעולה. גל חזק של בחילה תקף אותו, והוא החל להיחנק. טיפות קטנות של המרק האדום ניתזו על המפה המצופה שעווה.
— אתה עושה את זה בכוונה, נכון? — צרחה האישה וקמה מהכיסא. — ילד כפוי טובה! אני אספר הכול לאמך. אני אגיד לה שאתה מנסה להביא אותי לקבר בגלל חוסר הציות שלך.
האישה הזקנה ניגשה לדלת המטבח.
— אתה נשאר כאן. אפילו עד הבוקר אם צריך. עד שהצלחת הזאת לא תהיה נקייה לגמרי, אין שירותים ואין משחקים.
הדלת נטרקה.
כעבור רגע שמע דניס את המנעול הישן מסתובב מבחוץ.
הדירה השתתקה לפתע בדממה מפחידה.
דניס ישב בלי לזוז.
העפעף השמאלי שלו רעד יותר ויותר בחוזקה.
הוא הסתכל על השעון.
תשע בערב.
הדקות חלפו באיטיות מייסרת.
הבשר התקרר יותר ויותר.
השומן התקשה מעליו.
הילד הקטן אפילו לא העז לבכות.
הוא ידע שבכי רק יחמיר את המצב.
מעט אחרי חצות, דלת הכניסה נפתחה בחבטה חזקה.
— דניס! — קראה אלינה כבר מהמסדרון.
הבחינות שלה הוקדמו באופן בלתי צפוי, ולכן היא הצליחה לחזור הביתה שלושה ימים מוקדם יותר. היא אפילו לא הספיקה לחלוץ את נעליה, כאשר חמותה עמדה מולה.
— למה את צועקת באמצע הלילה? — לחשה גלינה איבנובנה בכעס. — הבן שלך עושה דרמות. מישהו היה צריך סוף סוף לחנך אותו. נעלתי אותו לזמן קצר כדי שיחשוב על ההתנהגות שלו. כבר שבועיים שהוא כמעט לא אוכל.
פניה של אלינה החווירו.
— מה אמרת?
— שמעת אותי היטב.
האישה הצעירה רצה למטבח.
הדלת הייתה נעולה.
— אמא… את נעלת אותו?
לא הייתה תשובה.
— דניס! מתוק שלי!
דממה.
אלינה אחזה בידית הדלת בשתי ידיה ומשכה בכל כוחה. המנעול הישן חרק, התנגד לרגע, ואז נעקר מהמסגרת בקול נפץ חזק.
המראה שנגלה לעיניה נחרט בזיכרונה לנצח.
דניס ישב ללא תנועה על הכיסא.
הוא לא בכה.
הוא לא דיבר.
הוא הביט בקיר במבט ריק.
הצלחת הייתה ריקה לחלוטין.
שכבה עבה של שומן הבריקה על פניו, כאילו ניסה לנגב את דמעותיו בידיים מלוכלכות.
העין השמאלית שלו המשיכה לרעוד ללא הפסקה.
ליד רגל הכיסא הייתה שלולית קטנה של קיא.
הילד ניסה נואשות להסתיר אותה בעזרת קצה נעל הבית שלו.
— ילד שלי… — לחשה אלינה.
ברגע שניסתה לגעת בו, דניס נרתע בפחד.
הוא כיסה את ראשו בשתי ידיו.
— אכלתי הכול… אני נשבע… אל תתני לי עוד… בבקשה… אני אהיה ילד טוב…
קולו היה צרוד.
כמעט בלתי נשמע.
אלינה הרגישה כאילו הלב שלה נשבר.
מאחוריה נשמע שוב קולה של גלינה איבנובנה.
— הנה, שוב את מגזימה. אני רק ניסיתי לעזור. הקיבה שלו נהרסה מכל האוכל היבש שאתם נותנים לו בבית. אצלי הוא לפחות אכל אוכל אמיתי. יום אחד הוא עוד יודה לי על זה.
אלינה התרוממה לאט.
היא הסתובבה.
כל שמץ של נימוס נעלם מפניה.
המבט שלה הפך לקר כקרח.
— תצאי מהבית שלי.
האישה המבוגרת צחקה בזעם.
— סליחה?
— יש לך חמש דקות. חמש דקות לאסוף את הדברים שלך.
— איך את מעזה לדבר אליי ככה? אני גידלתי את אולג! בזמן שהבן שלי עובד יום ולילה, את…
אלינה כבר לא הקשיבה.
היא הרימה את דניס בזרועותיה.
הילד עדיין רעד.
היא לבשה עליו במהירות את המעיל מעל הפיג’מה, הרימה אותו ויצאה איתו אל חדר המדרגות.
באותו רגע הטלפון שלה החל לרטוט.
זה היה אולג.
— אלינה! אמא שלי אומרת שהשתגעת. מה קורה שם?
האישה לקחה נשימה עמוקה.
— אמא שלך הפחידה והתעללה בבן שלנו עד כדי כך שהתפתח אצלו טיק עצבי. אני לוקחת אותו עכשיו לבית החולים לילדים. ותקשיב לי טוב מאוד, אולג… אם עכשיו תבחר לעמוד לצד אמא שלך, בזמן שהבן שלנו זקוק לנו יותר מכל, אז כשתחזרו הביתה… אל תהיה שם.
